בניית אתרים
   דף הבית    מזמורי הכהנת    ☺ ניווט מהיר באתר ☺    מערכת האתר     אָבֵרָה מָנְגיסְטוֹ
 
 
 

בל הוקס
 

מאת: פנינה מוצפי-האלר

 

 

בל הוקס היא אולי הפמיניסטית השחורה הידועה והמצוטטת ביותר גם בתוך וגם מחוץ לאקדמיה האמריקאית. המגזין היוקרתי The Atlantic Monthly מכתיר אותה כאחת מהאינטלקטואלים המובילים של אמריקה. בדרוג של Utne Reader הפופולרי היא מוגדרת כ "אחת ממאה האנשים עם חזון visionaries)) שיכולים לשנות את חייך". הצלחתה בעולם האקדמי הלבן אינה מוטלת בספק. היא למדה בסטנפורד, קיבלה דוקטוראט באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, לימדה באוניברסיטת ייל, ומאז 1999 היא מחזיקה בתואר distinguished Professor בסיטי קולג' בניו-יורק. אנתולוגיה של כותבות פמיניסטיות שחורות (James and Sharpley-Whiting 2000) מציגה אותה כך: "כמות הפרסומים הענקית שלה הפכה את שמה לשם נרדף לפמיניזם השחור". ואכן קצב הכתיבה של הוקס ומגוון הנושאים וסגנונות הכתיבה שהיא מפתחת הוא יוצא דופן. עד כה היא פרסמה יותר מעשרים ספרים, רבים מהם הפכו לרבי מכר. ספריה כוללים לא רק כתיבה תיאורטית, פילוסופית ואוטוביוגרפית, מספר קבצים עם סופרות אחרות, ספר שירה, וספר שיחות עם הפילוסוף השחור הידוע קורנל ווסט, אלא גם שני ספרי ילדים, וספרים מוקלטים. עבודתה הפכה לנושא מחקר של מספר רב של מאמרים אקדמיים ושל עבודות דוקטוראט. וברור שהיא עדיין בשיא הקריירה שלה. בחנות הספרים הוירטואלית "אמזון" מודיעים על שלושה ספרים שלה שיצאו בסוף 2003 ועוד שניים שאמורים לצאת בתחילת 2004. היא מרצה מאוד מבוקשת בקמפוסים ברחבי ארצות הברית ויש לה מה לומר, הרבה מה לומר, על הפמיניסטיות הלבנות, על גזענות, על הדרך לחנך את הדור הבא, על פוליטיקה רדיקלית, ואפילו, לאחרונה, על רוחניות ועל אהבה.

 

אבל דווקא ההצלחה הזו בעולם הציבורי והאקדמי הלבן מעמידה את בל הוקס ואת עבודתה האינטלקטואלית בצומת של מספר ניגודים וסתירות שהיא בעצמה מעלה בכנות ובאומץ. כך למשל אפשר לשאול מהו הערך של עבודה ביקורתית פמיניסטית רדיקלית של כותבת שחורה העובדת בתוך ומאומצת אל ליבה של מה שהיא בעצמה מכנה המערכת הגזענית של הפטריארכיה הקפיטליסטית הלבנה (white supremacist capitalist patriarchy)? מיהו בעצם קהל היעד של הכתיבה הרדיקלית שלה? השחורים והשחורות העניים שאת נקודת המוצא שלהם היא מבקשת לייצג או אינטלקטואלים ואינטלקטואליות בעלות פריווילגיות, רובן לבנות המהוות את רוב הקהל הרוכש את ספריה? וכיצד אפשר ליישב את העובדה שהפמיניזם הרדיקלי שאת קווי המתאר שלו בל הוקס משרטטת כנובע מתוך המיקום המיוחד של נשים שחורות אינו חלק מעולמן של רוב הנשים השחורות בארצות הברית, בעיקר לא של השחורות העניות?

שאלות אלה הן מרכזיות ועומדות בפני כל כותב או כותבת המזהה את עצמה עם פוליטיקה רדיקלית של שינוי ועם גורלם של המדוכאים בחברה. וכאן בעצם מעוגן הערך האוניברסלי, הרחב, זה הפורץ מעבר לדיון בפמיניזם שחור בנסיבות המיוחדות של יחסי גזע ומין בארצות הברית, הטמון בכתיבתה של בל הוקס. עבודתה של הוקס על כל הסתירות הבלתי פתורות שהיא מכילה היא רלוונטית לכל מי שמבקש לחשוב על שינוי חברתי,לכל מי שקורא למאבק נגד חוסר שיוויון הנובע לא רק מדיכוי מינני אלא גם, בעת ובעונה אחת ממערכות דיכוי גזעני, מעמדי, ולאומי.

כיצד אפשר לעצב פוליטיקה רדיקלית הנובעת מחוויה וזהות משותפת ויחד עם זאת לא ליפול לפוליטיקה של זהויות צרה המקבעת אותך בתפקיד ה"אחר/ת" האולטימטיבית-- ה"שחור/ה", ה"אינדיאני/ת" ה"מזרחי/ת"? מהו אופיו של פמיניזם רדיקלי אשר אינו מתעלם מהרקע המעמדי, האתני או הגזעי של נשים ומבקש להתנגד לדיכוי בכל המערכות החברתיות שבתוכן מעוגנים חיי הנשים? כיצד אפשר לחנך למודעות ביקורתית, כזו שתביא להתנגדות ולערעור של מסגרות דיכוי קיימות? כוחה של כתיבתה של בל הוקס הוא דווקא באומץ, בהעזה, ובעקשנות שלה להעלות סוגיות אלה שוב ושוב ולהציע להם תשובות כנות, אם כי תמיד חלקיות.

המסע הזה שלי דרך כתביה הרבים של בל הוקס היה מתסכל ומענג בעת ועונה אחת. מתסכל מפני שהוקס כותבת תיאוריה ומפתחת את הרעיונות החשובים והמאתגרים שלה פיסות פיסות. אין דיון קוהרנטי, ארוך ומעמיק, שאותו אפשר לקרוא ברצף וממנו להבין ולסכם טענה תיאורטית מסויימת של הוקס. במקום זה יש מאמרים קצרצרים, חמישה עד שבעה עמודים לכל היותר, שמביעים חלק מרעיון, מספקים אנקדוטה תיאורטית ועוברים הלאה. כדי לעצב תפיסה מגובשת של המושגים התיאורטיים המרכזיים לחשיבתה של הוקס, הייתי צריכה לסרוק ולחבר בין פיסות קטנות של דיון בנושא הפזורות על פני מאמרים רבים וטקסטים שונים. כשחשבתי שהבנתי רעיון אחד לעומקו, נתקלתי בעוד דיון חלקי שנטה לפתח טענה הפוכה, שעמדה לעיתים בסתירה, או לפחות לא חיזקה את מה שלמדתי ממקורות אחרים. להוקס יש תשובה מעניינת וכלל לא מתנצלת לביקורת כזו שבודאי הוטחה בה בעבר. תתרגלו לקרוא תיאוריה רצינית שאינה נכתבת בסגנון הגברי השולט של האקדמיה הלבנה, היא אומרת למבקריה. תתרגלו להבין שיש מיקומים שונים לפיתוחה של תיאוריה ושהשאיפה לסגנון אחיד של כתיבה תיאורטית (ארכני, עם סגנון כתיבה "כבד") הוא לא בהכרח "רציני" אלא פשוט תומך ומשכפל מבנים של שליטה. הוקס גם מתעקשת שסגנון הכתיבה שלה המשלב כתיבה אישית, התייחסות ישירה לאירועים עדכניים ואנקדוטות תיאורטיות הכרוכים כולם בחמישה עמודים של פרוזה חריפה ובשפה הנגישה לציבור הרחב הן לב ליבה של האסטרטגיה חתרנית שלה שבאה לפרוץ מעבר לקהל האקדמי ואל הציבור הרחב, זה שלא מורגל בקריאה של תיזות ארכניות. הטענות האלה משכנעות. משכנעות מאוד. אם כי הן לא הופכות את התפקיד של מי שרוצה לקרוא את הוקס לעומק (ולסכם את רעיונותיה בצורה מסודרת בשביל תלמידים) לקל או פשוט.

אבל המסע אל תוך כתביה של הוקס הוא גם מענג. בל הוקס כותבת באופן מרענן, לא מקובל, חצוף, שובר גבולות. היא משלבת אנקדוטות אוטוביוגרפיות רבות עם חשיבה חדה ובהירה של פילוסופיה ביקורתית רדיקלית. כאישה מזרחית פמיניסטית הנלחמת למצוא לעצמי מקום באקדמיה הישראלית, מצאתי בכתיבה שלה מקומות רבים שבהם חשתי הזדהות מלאה עם התחושות שהיא הביעה. מצאתי דיונים קצרים שגרמו לי לרצות לצטט אותם במלואם כי חשתי שהיא אומרת דברים בצורה מדויקת, קולעת, ואמיתית, באופן שלא מצאתי בכתבים אקדמיים מקובלים. לבסוף, מצאתי את עצמי משועשעת מעצם העובדה שהוקס, הילדה השחורה שנולדה למשפחה עניה בדרום הגזעני בארצות הברית מצליחה להיכנס לאקדמיה הלבנה, ולהגיע לטופ, ללא כניעה לחוקי המשחק המקובלים. רוב הספרים שלה, כמו כיסופים: גזע מגדר ופוליטיקה תרבותית שמתוכו בחרתי לתרגם עבורכם שני מאמרים קצרים  ("תמונות שחרור" ו "בנות הדיווה של העולם השלישי") הם קבצים של מאמרים פובליציסטים קצרצרים (5-7 עמודים) שפורסמו קודם בכתבי עת פרוגרסיביים כמו Z Magazine. המאמרים הם תגובות מיידיות לאירועים קונקרטיים בחיי היום יום בארה"ב. מכיוון שהיא כותבת הרבה, ועל מגוון גדול של נושאים, היא מצליחה לארגן אוסף של מאמרים קצרים כאלה סביב תימה משותפת ולצאת מידי פעם עם ספר חדש. וכך, למרות שהיא משתמשת בביקורת בוטה כלפי האקדמיה הלבנה ומשחקת את תפקיד הילדה הרעה שוב ושוב, היא מצליחה להבטיח לעצמה פרסום, כסף, ואת ההכרה האקדמית הרצויה. בל הוקס מלהטטת, היא משתמשת בדיבור אקדמי מהוקצע שזוכה לציטוט נרחב ביחד עם דיבור של הרחוב השחור, היא חוצה גבולות של דיסיפלינות אקדמיות, מערבבת תרבות גבוהה עם תרבות פופולרית. והיא משתמשת בערבוב מסרים זה, בחוסר העיקביות ובהיברידיות המוצהרת שלה ככלי, כנשק. היא מסרבת להיות מוגדרת במסגרת אחת. היא מצהירה שערבוב המסרים וחצית הגבולות הוא הביטוי הפנימי ביותר של התהליך הדה-קולוניזטורי, של שחרור המודעות השחורה.

האם חוסר הרצון להיכנע למוסכמות של כתיבה ודיבור תיאורטי הופכות את מה שיש לה לומר לפחות רציני? אני רוצה להראות לכם בדפים הבאים שהתשובה היא 'בהחלט לא!' אבל צריך להתאמץ, צריך לקבל את האתגר שהוקס מציבה לכולנו וצריך לעשות זאת לא ברצינות התהומית ובחשיבות העצמית של דיונים תיאורטיים מקובלים אם כי המסר החשוב שלה הוא אמיתי ורציני. זהו המסר של השמעת הקול של האישה המדוכאת שמסרבת לדבר בתנאים ובסגנון של המסגרות השולטות.

בדפים הבאים אבקש להציג את משנתה המורכבת והמאתגרת של בל הוקס, למקם את עבודתה בתוך המערך הרחב יותר של חשיבה פמיניסטית שחורה, ולמפות את יחסיה הלא פשוטים של הוקס עם כותבות פמיניסטיות לא לבנות הידועות כפמיניסטיות פוסט-קולוניאליות. לבסוף אחזור למציאות הישראלית ואבחן את הערך של מה שלמדנו מבל הוקס עבור הפמיניזם הישראלי ועבור אתגר החשיבה מחדש של תפקידם של אינטלקטואלים ביקורתיים בישראל.

 

* * *

 

בל הוקס מגדירה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית. המטרה של פמיניזם כזה - שהיא מעדיפה להגדיר אותו כפמיניזם עם חזון (visionary feminism) ולא כפמיניזם רדיקלי, ואף לא כפמיניזם שחור – היא להיאבק נגד סקסיזם. מערכות של דיכוי סקסיסטיות, היא מסבירה, אינן קיימות ללא הקשר חברתי והן פועלות ביחס למספר מערכות דיכוי נוספות. המאבק הפמיניסטי בדיכוי ובחוסר השוויון החברתי הוא אם כן, בהכרח, מאבק בו זמני בכמה מערכות של דיכוי: "רק כאשר נתעמת עם המציאות של הדרכים המפרידות בינינו לאורך צירי מין, גזע, ומעמד, ונעבוד לפתור ולחבר בין הבדלים אלה, נוכל להשתתף במהפכה הפמיניסטית ובטרנספורמציה של העולם." (1989:xx)

כדי להבין את התיאוריה הפמיניסטית הרדיקלית של בל הוקס נצטרך אם כן לבדוק את האופן שבו היא מתייחסת לגזע ולגזענות נגד שחורים בארה"ב מחד ולשאלת היחסים בין גזע, מעמד, ומגדר מאידך. אני מבקשת להציג שלושה מושגים מרכזיים בחשיבתה של בל הוקס כדי לפרוש את החיבור שהיא מציעה בין דיכוי מגדרי למערכות דיכוי אחרות בחברה. המושג הראשון הוא "מודעות ביקורתית" (critical consciousness), השני הוא "פוליטיקה של זהויות" (the politics of identity), והשלישי הוא מושג ה"שוליים" the margin)). רק אחרי שנבין את שלושת המושגים המרכזיים האלה, נוכל להתחיל את הדיון בתיאוריה הפמיניסטית שאותה פורשת בל הוקס בסדרה של ספרים הנושאים את השמות Feminist Theory: from Margin to Center "תיאוריה פמיניסטית מהשוליים למרכז" (1984) או Talking Back: Thinking Feminism, Thinking Black "לענות, להתחצף: לחשוב באופן פמיניסטי, לחשוב באופן שחור" (1989).

 

* * *

 

אחד המושגים המרכזיים בהגותה של בל הוקס הוא המושג של מודעות ביקורתית (critical consciousness). מודעות כזאת היא תנאי הכרחי לפעולה של התנגדות לדיכוי ואפשרות של שינוי ושל שחרור. אדם בעל מודעות ביקורתית הוא אדם שאינו מקבל את מערכות הדיכוי כעובדה טבעית, נתונה של החיים. אדם כזה רואה אופציה לשינוי חברתי שבו יש יחסים של שוויון חברתי והוא פועל מתוך המודעות הזו בניסיון לשנות את המבנה החברתי הלא-שוויוני שבו הוא חי. הוקס מגדירה את המטרה האולטימטיבית של עבודתה ביצירתה של אותה תודעה ביקורתית בקרב השומעים, הקוראים, והקהל הרחב. עבודתה נובעת מפוליטיקה תרבותית פרוגרסיבית שמטרתה לשתף אנשים בידע ובאינפורמציה טרנספורמטיבית, כזו שתגרום להם לחשוב מחדש על המציאות החברתית שבתוכה הם חיים.

הוקס מזהירה מפני ביקורת תרבותית אופנתית שבה העיסוק בשחורות הוא טרנד, הוא in. החפצה של תרבות שחורה, הפיכתה לאובייקט של מחקר אשר אינו מעצים את הנחקרות, היא מזהירה, עוצרת את המאבק במערכות של דיכוי ולא תורמת למיגורו. מתוך פרספקטיבה זו, המציבה במרכז את הפוטנציאל הרדיקלי של עיצוב מודעות ביקורתית כבסיס לשחרור, מבקרת הוקס את הטקסטים התרבותיים העכשוויים בחברה. כך למשל מנתחת הוקס את סרטיו של הבמאי השחור ספייק לי, את המסרים המורכבים של הופעותיה של מדונה, את הטקסטים הסקסיסטיים של הראפר השחור Ice Cube ואת הסכנות של ייצוג של שחורים על ידי לבנים, כמו למשל בסרטים הקלסיים כמו "חלף עם הרוח", בסרט "להסיע את מיס דייזי" או בכוונות הפרוגרסיביות של ספילברג בסרט "הצבע ארגמן".

 

את המוצרים התרבותיים של הלבנים היא מבקרת על בסיס היכולת שלהם לפרק סטריאוטיפים גזעניים. "חלף עם הרוח" הוא דוגמא קלסית לטקסט התורם לקבלה וללגיטימציה של יחסים בין גזעים כיחסים היררכיים. בכתיבתה היא מוקיעה ייצוגים כאלה של שחורות ומאתרת טקסטים תרבותיים המפרקים תפיסות כאלה ותורמים ליצירת מודעות ביקורתית הקוראת למחוק את הגזענות ואת הסקסיזם בחברה. אבל עצם היותך יוצר שחור אינה נותנת לך כרטיס הכשר אוטומטי בעיניה של בל הוקס. גם יוצרים שחורים צריכים לעבור את אותו מבחן הבודק אם הם משכפלים ומחזקים את ההגמוניה הלבנה ואת השליטה הפטריארכלית או תורמים לפירוק מסגרות אלה. כך למשל מתעקשת הוקס שסרטיו של ספייק לי, הידוע כרדיקל שחור החושף את המציאות הקשה של חיי השחורים העניים בגטאות בשולי הערים, הם יותר בעייתיים מכפי שנדמה. לפי הוקס, ספייק לי רק חוזר על סטריאוטיפים מוכרים של שחורות ואינו מציע כל דרך לשינוי או אתגור המצב. הגברים השחורים המיוצגים בסרטיו של לי כמו Do the Right Thing , טוענת הוקס, הם חסרי כיוון וחסרי כל יוזמה לשנות את המציאות המדכאת של חייהם ובכך הם משרתים את הסטטוס קוו החברתי ולא מאתגרים אותו. היא מבקרת גם את הסקסיזם הבוטה של הסרט. הסרט, מסכמת הוקס, הוא טקסט חברתי שאינו חותר מתחת לתפיסות הסטריאוטיפיות של יחסי גזע ומגדר ולכן הוא נכשל כטקסט רדיקלי, כטקסט תרבותי שיכול וצריך היה שיביא לשינוי תודעתי של הצופים.

יצירתה של מודעות ביקורתית הוא אם כן הבסיס לכל פעולה פוליטית רדיקלית. לימודי תרבות, התחום האקדמי המגדיר את עבודתה של הוקס, הוא מרחב כזה של כתיבה פוליטית רדיקלית. אלה שכותבים מאמרים שכל מטרתם היא לקדם את הקריירות שלהם אינם מעניינים את הוקס. היא מאמינה שיצירתה של מודעות רחבה כזו, בקרב לבנים ושחורים, עניים מהגטאות ובני המעמד הבינוני השחור היא הבסיס למהפכה תרבותית שתשנה דפוסי מחשבה ופעולה. והיא מוצאת שהכתיבה, ההרצאות ואפילו סגנון החיים שלה הם אסטרטגיות מרכזיות בתהליך הזה של עידוד ויצירה של מודעות ביקורתית.

בשני ספרים המתמקדים בחינוך Teaching to Transgress (1994)  ובפיתוח מאוחר יותר של רעיונות אלה ב Teaching Community: A Pedagogy of Hope (2003) ( שנכתב אחרי האירועים של ה 11 בספטמבר) קוראת הוקס לפיתוחה של פדגוגיה של חינוך ביקורתי, כזה שיחנך ילדים לחשיבה אנטי-גזענית, חשיבה של עולם שבו יש תקווה לשחרור מדיכוי ולא קבלה של הסטטוס קוו החברתי. בספרה Sisters of the Yam: Black Women and Self Recovery (1993) היא מדגימה מספר אסטרטגיות חשובות בתהליך הזה של שחרור החשיבה והמודעות. היא מראה כיצד עצם הדיבור והכתיבה על החוויה השחורה -  ההיסטוריה של העבדות, הלבוש, האופנה, השיער השחור- היא אפיק חתרני בעל פוטנציאל של שחרור. היא קוראת לאנשים שחורים ללמוד את ההיסטוריה שלהם כי ידע כזה של העבר השחור הוא אמצעי לחידוש הרוח ולפתיחת מאבק בעתיד. הערך של כתיבה רדיקלית ושל פדגוגיה של שחרור (היא מזכירה את השפעתו של פאולו פריירה עליה) היא שיש לה יכולת להביא לטרנספורמציה של האנשים הכלואים בתוך ייאוש וניהיליזם לפעולה פוליטית. 

מושג שני המרכזי בעבודתה של הוקס הוא "פוליטיקה של זהויות". בשיח הציבורי והאקדמי המושג "פוליטיקה של זהויות" הוא מושג בעל קונוטציות שליליות שבא לבקר את האופן שבו אנשים משתמשים בזהות (שחורה, אינדיאנית, מזרחית) כדי להגיע להישגים במערכת של יחסי כוח. המבקרים  מדגישים את המניפולציה הצינית של פוליטיקת זהויות כזו. אתה מנופף בזהות השחורה שלך כדי לזכות במשאבים חומריים ומשאבים של כוח ועוצמה שלא היית מגיע אליהם ללא השימוש המניפולטיבי בזהות כזו המוגדרת באופן חד ממדי, מהותני. הביקורת נגד פוליטיקה של זהויות המתבססת על הגדרת זהות צרה מקבלת משנה תוקף תיאורטי בחשיבה הפוסטמודרניסטית. במקום זהות מהותנית צרה, מדגישים הפוסטמודרניסטים את ריבוי בסיסי הזהות של כל פרט בחברה. אני גם אישה, וגם שחורה וגם שייכת למעמד הבינוני ובכל אחת מהמשבצות האלה יכולים להיות לי אינטרסים נוגדים. לכולנו יש זהויות נזילות, היברידיות, מרובות. הוקס, כמו פמיניסטיות רבות אחרות, אינה מסכימה עם הביקורת הפוסטמודרניסטית הזו שמנטרלת, לדעתה, כל בסיס אפשרי לפעולה פוליטית של קבוצות. היא מצהירה שפוליטיקת זהות המבוססת על הגדרת זהות מהותנית אינה מקובלת עליה אבל בעת ובעונה אחת היא גם דוחה את הביטול של קשר כלשהו בין זהות ובין פעולה פוליטית (yearning עמוד 20). זהות שחורה היא אמנם רבת גוונים ונזילה אבל היא נוצרת במערך של יחסי כוח ולא מתוך בחירה חופשית של הסובייקטים המזוהים כשחורים.

 

הוקס מתנגדת להגדרות זהות מהותניות הנכפות עליה לא רק מהצד של הלבנים אלא גם מהצד של שחורים אחרים. כך למשל, בילדותה, כשהתנהגה באופן שונה משאר הילדים, הקבוצה הענישה אותה בכך שקראה לה "ילדה לבנה". הלבנים והלבנות, מצידם, מתעקשים להגדיר אותה ככותבת שחורה. הוקס מסרבת להיות מוגדרת בתוך המושגים המקובעים האלה של זהות המושלכת עליה משני המחנות. במקום זה, היא מציעה לראות בזהות תוצר של תהליך. זהו תהליך שבו יש לשחורים ולשחורות תפקיד אקטיבי בהגדרת מרחב הפעולה שלהן, מרחב דינמי שבו נוצרת סובייקטיות שחורה רדיקלית. במרחב כזה נשמרת האופציה של שחורים ושחורות להגדיר מחדש את הזהות שלהם וללחום להיות מי שהם רוצים להיות ולא מי שהלבנים (או שחורים ניאו-לאומיים) היו רוצים שהם יהיו. הוקס מתעקשת להיות סובייקטית הקובעת את המרחב השחור שלה. כך למשל היא מרצה בפני קהלים שונים ללא טקסט כתוב ומשתמשת ברטוריקה שחורה המקובלת בדיבור בקרב הקהילה השחורה. למשל, שימוש חוזר במשפט רטורי אחד המאתגר את הקהל להיות חלק מהשיחה ולא מאזין פסיבי. שומעים לבנים יכולים (ואכן הם הגיבו כמצופה) לראות בהופעה "שחורה" כזו משחק קוריוזי משעשע, שלא מתאים לחוקי הדיבור הציבורי האקדמי, או מאידך לחשוב שהיא פשוט לא הכינה את ההרצאה שלה כראוי. הוקס מתעקשת שהופעה כזו (שהיא זו שמחליטה מתי היא תשתמש בה ומתי לא!) היא ביטוי ליצירתו של מרחב כזה של סובייקטיות שחורה שמסרבת להיכנע לתכתיבים של הביקורת של הצופה הלבן, ההגמוני.

הרוב השולט מציב שתי אופציות בפני שחורים בארה"ב בפרט, ומדוכאים בני מיעוטים חסרי כוח בסיטואציות דומות בעולם בכלל. אופציה אחת היא אופציית האסימילציה, "כור ההיתוך" במונחים הישראליים. הצטרף אלינו בתנאים שלנו. קבל עליך את כללי המשחק, את צורת הדיבור, את אופן ההתנהגות כדי להיות ראוי להיות חלק מהקבוצה שלנו. האופציה השניה היא של המורד האקזוטי. זה שצועק (כי הוא יודע שלא מקשיבים לו). זה שאין לו תמיד מסר משלו, או תוכן של פעולה אלטרנטיבית וכל האקט של המחאה שלו אינו פורץ מעבר לאקט של ההתנגדות לכל מה שהלבן, ההגמון מסמל. הוקס דוחה את שתי אופציות הזהות האלה, מפני ששתיהן הן נגזרות של השיח ההגמוני, ובוחרת באופציה שלישית. אופציה זו מתחילה מההנחה שהזהות השחורה (או הילידית, או המזרחית) היא מרכזית לפעולה ולהוויה שלי אך אינה מקבעת זהות כזו ומקבלת את הפיצול ואת ריבוי ההתנסויות של שחורים בחברה. אופציה שלישית כזו היא אקט של יצירה של מרחב חדש, עצמאי. הוקס קוראת ליצירתו של מרחב שיח חדש זה שבתוכו יכולה סובייקטיות שחורה לפעול, לדבר, ולייצג את עצמה ולא להיות נגזרת של המבט הלבן. סובייקטיות כזו אינה מבוססת על הדימוי של קהילה שחורה ואחידה אבל היא גם מסרבת לוותר על האופציה של פעולה רדיקלית למען הקהילה השחורה ועל עצם הגדרת הזהות השחורה שלה בעצמה. צריך ליצור קהילה כזו של שחורים רדיקלים, קהילה שהוקס מגדירה כקהילה של התנגדות (community of resistance). היא גם מציעה אסטרטגיות ספיציפיות שיעודדו את יצירתה של קהילה כזו. יש לבצע טקסים של שייכות, מציעה הוקס. מכיוון שהדיכוי הגזעני השפיע על קבוצות שונות של שחורים באופן שונה, יש צורך באקט משותף של שחרור מהפנמת הגזענות. בניגוד לקורנל ווסט, הפילוסוף השחור שאותו אוהבת הוקס לצטט, ושאתו היא נכנסת לדיונים ממושכים לגבי עתידה של הקהילה השחורה בארצות הברית והקשר בין גברים שחורים לנשים שחורות, הוקס אינה מסכימה שקהילה כזו היא בלתי אפשרית מפני שיש פער בלתי ניתן לגישור בין אינטלקטואלים שחורים וההמון השחור. לפי ווסט, הניתוק הזה בין האינטלקטואלים השחורים להמון השחור מקטין את הפוטנציאל להתנגדות שחורה. הוקס, לעומתו, טוענת שהמשותף לאינטלקטואלים השחורים ולשחורים המתגוררים בגטאות האלימים הוא פסימיזם משתק הנובע מהפנמה של הגזענות המופנית כלפיהם. השחורים בגטאות שחייהם שקועים בעוני ובהתמכרות לסמים ובאלימות והשחורים שיש להם גישה למשאבים חומריים סובלים, כל אחד מהבסיס שלו ממשבר רוחני עמוק. בני המעמד הבינוני השחור, בעיקר אלה  שעובדים קשה להיטמע ב "מיין סטרימ" הלבן עוברים משבר זהות חמור ותחושה של ניתוק, בידוד, ונהיליזם והמיקום המעמדי העדיף שלהם אינו פותר משבר זהות כזה ולא מביא לו מזור.

הייאוש והסבל של שני המעמדות השחורים מקורו בעבר, בזיכרון ההיסטורי המשותף, מסבירה הוקס. עבודות כמו זו של טוני מוריסון בספרה Beloved מתחילות, לדעתה של הוקס, תהליך חשוב של ריפוי הזהות השחורה שכן הן לא רק מספרות את ההיסטוריה של העבדות והדיכוי השחור, הן גם בודקות את התהליך הפסיכו-חברתי שגרם לניפוץ ועיוות הזהות השחורה. רק תהליך כזה של מחקר וכתיבה היסטורית, של שחזור גיניאולוגיות משפחתיות של שחורות ושל היסטוריה חברתית משמעותית כמודל ותוואי לעתיד, יביא לריפוי ולחיזוק הזהות הקולקטיבית השחורה. ותהליך הריפוי הוא הדדי, בין-מעמדי ובין-מגדרי.

רק הזדהות עם האנדר-קלס השחור יכולה לעזור לבני המעמד הבינוני השחור כדי לצאת מהמשבר הרוחני שלהם. רק פעולה פרוגרסיבית של מאבק חברתי תוליך מעבר לפסימיזם משתק ואל פעולה פוליטית משמעותית. לקיחת חלק במאבק חברתי כזה של שחרור תיצור עבור האינטלקטואלית השחורה, זו שהגיעה למרחבים של האקדמיה הלבנה, אפשרות לחיות בשלום עם עצמה, אופציה להיות אדם שלם, יוצר ולא חיקוי אף פעם לא מושלם של הלבנה.

 

וכאן אנו מגיעים למושג השלישי והמרכזי בהגותה של בל הוקס—מושג השוליים. השוליים הם אותו אתר של טרנספורמציה שבו יתפתח הסובייקט השחור המשוחרר. שוליים אלה אינם מרחב המוגדר על ידי הקולוניאל, על ידי בעל הכוח,  זהו לא אתר של הדרה, של ריחוק מה"מרכז". זהו אתר שנוצר מתוך בחירה, אתר של יצירתיות. באתר כזה אנחנו נקבע מה אנו רוצים להיות וכיצד נפעל, אנחנו לא מחכים להכרה של השולט בלגיטימיות של מי אנחנו.

בספרה Feminist Theory: From Margin to Center  מפתחת בל הוקס את המושג החשוב הזה של שוליים כאתר של התנגדות וקושרת אותו למסגרת התיאורטית המגדירה פמיניזם חדש, רדיקלי, פמיניזם היוצא מתוך השוליים שהופכים בכך למרכז. חשוב להדגיש שעבור בל הוקס השוליים היצירתיים האלה אינם מוגדרים כמרחב של היפרדות, של התבחנות על בסיס של זהות. נהפוך הוא. הוקס קוראת לכל אותם לבנים סימפתטיים לא לעשות לה האחרה, לא להגדיר אותה כשחורה השונה, האחרת, אלא להצטרף אליה אל תוך המרחב השולי שלה כדי ללחום יחד במערכות של דיכוי. שוב ושוב היא פונה ללבנים וללבנות, לבעלי ובעלות הכוח בסגנון של הרטוריקה השחורה ובמרווחים קצובים: "תכנס למרחב הזה", "enter that space". על ידי כך שבעלת הכוח נכנסת למרחב השוליים שאותו הגדרתי היא הופכת את עצמה לשותפה לתהליך השחרור של שתינו (שלי כמדוכאת ושלה כמדכאת). אבל תהליך כזה יכול לקרות רק אם המדכאת תפסיק לפעול בתוך המרחב שבו יש לה שליטה וכוח. אל תדברי עבורי, קוראת הוקס לאותה אקדמאית לבנה החוקרת קבוצות של מיעוט חסרות כוח. כי כשאת מדברת בשמי, את משתיקה אותי. את לא מאפשרת לי לדבר בשביל עצמי. את אומרת לי בעצם שאת יכולה לדבר עלי יותר טוב מאשר אני יכולה לדבר על עצמי. Stop!  היא קוראת לאותה בעלת כוח. במרחב ההתנגדות שלי בשוליים, ורק שם, אנחנו יכולות למחוק את ההפרדה הבינרית בין קולוניאל לסובייקט הדיכוי, בין מדכאת למדוכאת. רק שם, בתנאים שלי, את תוכלי להיות לשותפה אמיתית לעבודת השחרור.

אבל מה כל זה אומר? מהי משמעותו של אותו מרחב שולי זה? כיצד אפשר לפעול גם כלבן וגם כשחור בתוך מרחב חדש כזה? בל הוקס אף פעם לא נשארת ברמה של התיאוריה המופשטת. היא מציעה דיונים נוקבים הפורשים את המורכבות של היכולת שלה לדבר מתוך ה"שוליים", ליצור "שוליים" כאלה. היא מאתגרת לא רק את הלבנות המנסות לדבר על שחורות, אלא את עצמה, את האינטלקטואלית השחורה ש"עשתה זאת" והיום היא מרצה באוניברסיטה הלבנה. האם ה"שוליים" שלה זהים ל"שוליים" של עובדות הניקיון באוניברסיטה שבה היא מרצה? הוקס מתארת כיצד היא לא יכלה שלא להבחין בין לשון הגוף, סגנון הדיבור והיתרונות החומריים הברורים שהיו לסטודנטים ולאנשי הסגל השחורים באוניברסיטאות היוקרתיות שבהן היא למדה ולימדה בהשוואה לשחורים שעמדו בפינות הרחוב בקמפוס העירוני וביקשו תרומה של עודף מהעוברים ושבים, ומעובדי הניקיון שנכנסו למשרדים בהם היא ישבה, ולכיתות שבהן היא לימדה. הוקס מתעקשת שהיא חשה יותר קרבה לשחורים עניים אלה, שדמו יותר ל"אנשים בבית", בדרום העני שממנו היא יצאה, מאשר לשחורים העירוניים, בני המעמד הבינוני שהיו לחלק מהמרחב הלבן. כיצד אפשר לשמר את התחושה הזאת של השוליים כאשר, כמו בל הוקס וכמו אינטלקטואלים רדיקלים אחרים בעולם, את עובדת, חיה, וכותבת ב"מרכז"? הפערים, במילים אחרות, אינם מבדילים רק נשים לבנות מנשים שחורות, ולא רק נשים בכלל מגברים. ההבדלים נפרשים גם בתוך הקטגוריה הגזעית והמגדרית על פי גישה דיפרנציאלית למשאבים חומריים וסימבוליים. הנסיבות שבהן היא חיה, מסבירה הוקס בגילוי לב אינן  מאפשרות את ההפרדה הזו בין "הם" ל"אנחנו" כמו בשירי המחאה היפים של בוב מרלי ששר : "אנחנו מסרבים להיות מה שאתם רוצה שנהיה, אנחנו מה שאנחנו, וככה זה הולך להיות." במציאות של עבודה בתוך העולם הלבן, היא מסבירה מתוך הקונטקסט של חייה כמרצה שחורה באקדמיה הלבנה, האחיזה שלך באותה שוליות היא סיפור מורכב יותר.

הוקס חוזרת שוב ושוב לנוף ילדותה, לאנשים ולנסיבות של עוני ושוליות מוחלטת של משפחתה בדרום כדי לשאוב משם את המסר הפוליטי של עבודתה, מסר שאותו היא רוצה לקדם בנסיבות המשתנות של חייה. כשעזבתי את המרחב הפיסי של השוליות שבה חייתי (בדרום השחור והעני), אומרת בל הוקס, החזקתי בליבי את הדרכים של הידע שהוא ידע של התנגדות. אמא שלי הזהירה אותי במילים שלה ללמוד מה שיש ללמוד מהלבנים, אבל לא לאהוב אותם. אימי לא התכוונה, בל הוקס מפרשת, לשלול את האופציה של אהבה, אלא הצביעה על הצורך לשמור על מרחק, לקיים תמיד התנגדות לעולם הלבן, להיזהר מכך שיעשו לך קואופטציה (שיכילו אותך לתוך ההיגיון והמערכת שלהם), ובכך ישתיקו אותך. הוקס עשתה דרך ארוכה מאז היותה חלק מאותה מציאות של שחורים עניים בדרום. ובמסע הארוך הזה היא איבדה את היכולת  לחזור לאותו בית, לאותה מציאות שאותה עזבה. אבל, היא מדגישה, היא עזבה את אותו בית כדי לחזור אליו כל הזמן, אם כי עתה "בית" ו"שוליות" מוגדרים אחרת. הבית אינו מקום ספציפי שאליו חוזרים. הבית הוא הרבה מקומות, מרחב שבו אפשר לפתח פרספקטיבות מתחלפות ודרכים חדשות לראות את המציאות, מרחבים חדשים של שונות. ובבית כזה יש לקבל את יצירת הזהות כחלק מהתהליך שמוביל להבנה טובה יותר של מי אנחנו, מי אנחנו יכולים להיות, כחלק מהמאבק לא לשכוח.

המסע הזה שהיא עשתה מעוני, משוליות של החברה בדרום ואל האוניברסיטה ואל מרחבים של העולם הלבן והעולם של פריבילגיה לא גרם לה לשכוח את המאבק שלמענו היא עשתה את כל הדרך. יותר מכך. כשהיא רואה את אותם נשים וגברים שחורים המנסים כל כך קשה להיות מה שהם לא, להפוך את עורם, היא חשה צער עמוק. הם לא אנשים שלמים. הם צריכים להתכחש לחלקים שלמים של העבר שלהם, של משהו שמייחד אותם. השוני הזה שלנו, היא מסבירה, מהווה איום על המקומות הלבנים. אסור לנו להתכחש לשוני הזה שלנו. יש להכיר בשוני הזה אבל אנו חייבים לסרב  להיכנס לתפקיד הצר של ה"אחר האקזוטי".

כי גם פה, במרחב הזר הזה של האחרות הלבנה, המעמד בינונית אנחנו השחורים "מתים", אנו מתים מחוסר חמצן רגשי ואינטלקטואלי. כדי לשרוד אנו חייבים לאחוז בחוזקה באספקטים הלא-לגיטימיים של עברינו, של התרבות שממנה יצאנו תוך כדי מאבק מקביל לפתח ידע חדש, להמציא מרחבים פתוחים של חשיבה רדיקלית. מרחבים חדשים אלה נחוצים להישרדות שלנו. היכולת שלנו להמשיך ולחיות, להיות אנשים שלמים ולא שברי כלי, היא יכולתינו להמשיג אלטרנטיבות , לפתח תיאוריה ביקורתית של תרבות רדיקלית.

והמרחב ההכרחי הזה הם השוליים.  רק מתוך השוליים, שהוא מרחב ממשי וסימבולי של שוליות, תוכל לצמוח קהילה של התנגדות.

 

* * *

 

פמיניזם שחור, פמיניזם רדיקלי, פמיניזם עם חזון

 

"את מדברת הרבה על אנשים שחורים. האם זה אומר שאת מתמקדת בקטע של גזענות יותר מאשר בקטע של סקסיזם"?

 

שאלה זו מוצגת לבל הוקס על ידי גלוריה ווטקינס בראיון. גלוריה ווטקינס הוא שמה ה"אמיתי" של בל הוקס, השם שנתנו לה הוריה. היא שינתה את שמה לשם בל הוקס (שהוא שמה של סבתה של אמה) רק עם פרסום ספרה הראשון. המשחק הזה של ראיון עצמי, שבו בל הוקס, הסופרת הפמיניסטית הידועה משיבה לשאלותיה של עצמה כגלוריה ווטקינס, האישה השחורה שנולדה בדרום פותח מרחב חדש ומעניין של כתיבה והרהור רפלקסיבי על עבודתה.

אז האם היא מדברת על גזע וכל הנושא הפמיניסטי שלה הוא רק רקע שולי?

הוקס (שעונה לשאלה שהיא הציבה לעצמה) מציינת שהיא עייפה לשמוע את השאלה הזו המוטחת שוב ושוב לא רק בפניה אלא בפני נשים שחורות שצריכות כל הזמן להגן על הרצון שלהן להלחם בסקסיזם ודיכוי מינני. המאבק הוא כוללני. נשים שחורות מדוכאות בו זמנית גם על ידי מערכות סקסיסטיות וגם על ידי דיכוי גזעני ומעמדי. היא מסבירה שאי אפשר להפריד בין שני המאבקים ואי אפשר לנתח אותם כשני תחומים נפרדים של מחקר ושל כתיבה. ולכן, כל פוליטיקה של שחרור צריכה להתמודד עם כל סוגי הדיכוי ולנתח את הקשרים ביניהם.

הוקס, אם כן, דוחה את הנטייה הלבנה להגדיר כותבות שחורות כמוה ככותבות המוגבלות רק לשיח העוסק בגזע. היא לא מוכנה להיות מוגדרת כתיאורטיקנית שעוסקת ב"גזע", בעוד שהאחרות, הלבנות, עוסקות בפמיניזם "ממשי". נהפוך הוא. הוקס רואה את הכתיבה התיאורטית שלה כמעצבת תיאוריה פמיניסטית שלמה, הנכונה לכל החברה, ללבנות כמו לשחורות, לנשים כמו לגברים. נשים שחורות פמיניסטיות, מדגישה הוקס, תמיד לחמו לא רק כדי להביע את קולן של נשים שחורות מושתקות אלא כדי לעצב מחדש נראטיבים פמיניסטים. הפמיניזם הרדיקלי, החזוני שהיא פורשת בכתביה, מסבירה בל הוקס, הוא לב ליבו של המאבק נגד סקסיזם ובעד שחרור של כל הנשים מכל השכבות בחברה ומכל הגוונים והגזעים. את התנועה הפמיניסטית המוכרת בציבור הרחב בל הוקס מגדירה ללא היסוס כתנועה צרה המבוססת על "המאבק של זכויות הנשים הלבנות". ותנועת הזכויות לנשים לבנות הזו היא תנועה גזענית, שהיא פשוט לא מכירה בה: "אני לא חושבת עליה כשאני חושבת על פמיניזם". זוהי תנועה לא רדיקלית של נשים לבנות בעלות פריוילגיות בחברה שהוכנסו לשיח הציבורי בגלל שהיו פחות מאיימות עם האג'נדה הרפורמיסטית שלהן. עלינו לשנות ולהגדיר מחדש את האג'נדה הרפורמיסטית הזו, מתעקשת הוקס. כשהוקס מדברת על "עלינו" היא מתכוונת לכל מי שעוזר/ת בתהליך עיצובה של תנועה פמיניסטית מהפכנית- נשים וגברים, לבנות ושחורות. למאבק כזה נגד סקסיזם, בסולידריות עם נשים לבנות או בנפרד מהם, היא קוראת פמיניזם ולזה היא מחויבת.

 

הוקס מציעה את ההיסטוריה הבאה המסבירה את אופיים של היחסים המשתנים בין נשים שחורות ונשים לבנות בתוך תהליך עיצובה של הקהילה הפמיניסטית בארצות הברית. את ההיסטוריה המורכבת הזו היא פורשת בספרה הראשון ואני לא אישה? נשים שחורות ופמיניזםAint I a woman: black women and feminism  (South End Press, Cambridge, MA) 1981. היא מתחילה את הספר בטענה שנשים שחורות במאה העשרים אכן שותקות. זוהי שתיקה של מדוכאות שקיבלו את הדיכוי הכפול שלהן, גם כנשים וגם כשחורות. בשנות השישים של המאה העשרים, כשנכנסו נשים שחורות  אלה לפעולה פוליטית הן ראו רק את הדיכוי הגזעי שלהן כאתר להתנגדות ולהזדהות. הן טענו שהדיכוי המינני שלהן לא משמעותי בקונטקסט של מציאות גזענית ברוטלית. אבל נשים פעילות שחורות במאה ה-19 היו מאוד שונות, מתעקשת הוקס. נשים שחורות במאה התשע עשרה (במהלך מה שנקרא "הגל הראשון" של הפמיניזם) לא הפרידו בין  שתי הרמות של הדיכוי שלהן והיו חלק משני המאבקים, גם נגד סקסיזם וגם נגד גזענות.  נשים שחורות כמו Mary Church Terrel, Sojourner Truth, Anna Cooper Amanda Berry Smith שברו את השתיקה והתנגדו אקטיבית להצעה המקורית של גברים לבנים לתת זכות בחירה רק לגברים שחורים. סג'ורנר טרות הביעה זאת במילים מפורשות: אם גברים שחורים יקבלו את זכות הבחירה ונשים שחורות לא, היא הזהירה, המצב שלהן יישאר חמור כשהיה כי הגבר השחור ישלוט בעריצות באשה השחורה.  אולם הנשים הלבנות נלחמו מלחמה נפרדת ובוגדנית נגד אותה הצעה מקורית שהתמקדה בזכות בחירה לגברים בלבד (שחורים ולבנים). הן ניסו לשכנע את הגברים הלבנים לגלות סולידריות בתוך הגזע ולתת להן, לנשים הלבנות, ולא לשחורים, את זכות הבחירה.  ובכך בגדו לא רק במאבק לשיוויון חברתי אלא יותר מכל באחיות השחורות שהיו חלק מהמאבק הפמיניסטי. התוצאה, גם בגלגולה המאוחר יותר באמצע המאה העשרים (מה שידוע כ"גל השני" של המאבק הפמיניסטי), הייתה תנועה של פמיניזם רפורמיסטי לבן שלא נלחם לשנות מסגרות פטריארכליות ודיכוי מינני אלא להשיג עבור נשים לבנות קצת יותר מהעוגה הנשלטת על ידי גברים לבנים.

פמיניזם רפורמיסטי כזה אף פעם לא התמודד עם הסקסיזם המובנה אל תוך המערכות החברתיות הקיימות. הביקורת של בל הוקס היא חמורה. היא לא רק מדגישה שהנשים הלבנות דאגו לעצמן ובגדו בנשים השחורות שהיו חלק מהמאבק הפמיניסטי של הגל הראשון. היא טוענת שהגל השני אינו מהפכני כלל. הנשים הלבנות הגדירו את עצמן כפמיניסטיות אבל הן מעולם לא אתגרו את הסקסיזם המופנם שלהן והן המשיכו להיות בתחרות זו עם זו על אישורה של הפטריארכיה.

הוקס אינה נמנעת גם פה מביקורת עצמית, פנימית. בשלב מסויים, היא מסבירה, גם הנשים השחורות, כמו הלבנות, למדו לקבל את הסקסיזם כדבר טבעי, נתון, אחת מעובדות החיים. הסקסיזם וחלוקת התפקידים לפי הגדרות מיגדריות מגבילות הייתה חמורה בקהילה השחורה, כמו בשאר הקהילות בחברה האמריקאית. יותר מכך. המאבק לזכויות האזרח של השחורים, טוענת הוקס, עם כל חשיבותו ההיסטורית, כלל לא אתגר את מערכת הערכים הפטריארכלית של החברה האמריקאית מפני שכל מה שביקש זה להיות חלק מתוך המערכת הקיימת. המנהיגים של תנועת השחרור השחורה היו תמיד גברים והם דרשו מנשים בתנועה למלא רק תפקידים מסורתיים סקסיסטיים. כך הופקדו הנשים על עשית הקפה והטלפונים בעוד שגברים כתבו ניירות עמדה ועשו החלטות פוליטיות. היו שהניחו לשתיים או שלוש נשים להשתתף בוועדות המנהלות ואחרים הציעו לנשים בארגון לקיים מערכת אירגונית נפרדת שתהיה כפופה לארגון העל בכל החלטותיה.

 

זה לא פלא, מציעה בל הוקס, שהתנועה הפמיניסטית של הגל השני, למרות שהתחילה בעיקבות המאבק למען זכויות האזרח, התעלמה מהאספקט הגיזעי ומההתחלה דיברה על sisterhood, על אחוות האחיות תוך מחיקה ושלילה של ההבדלים בין נשים(2002:64). החזון האוטופי של sisterhood, של אחוות כל הנשים, היה אם רעיון שיקרי מיסודו שכן הוא מעולם לא לקח ברצינות והתמודד עם השאלה של השוני הגזעי והמעמדי בקרב נשים. במקום לחקור ולבדוק את ההבדלים בין ההתנסויות של נשים שחורות ונשים לבנות, בחרו האחרונות להציג את ההתנסות שלהן כסטנדרט אוניברסלי ולכן התעלמו או הכניסו את הנשים השחורות ל"גטו" של אחרות. כך למשל, במהלך שנות השמונים, טוענת הוקס, 

נטתה הספרות הפמיניסטית לעשות אחד משני הדברים החמורים הבאים:

א. היא התעלמה ובכך העלימה את הנשים השחורות כחלק מהדיון הכללי על נשים ועל דיכוי מינני.  אפילו בשימוש המודע או הלא-מודע שלהן בשפה דיברו הפמיניסטיות הלבנות על 'נשים' והתכוונו רק לנשים לבנות ודיברו על 'שחורים' והתכוונו רק לגברים שחורים. הוקס מביאה מספר רב של ציטוטים שבהם נשים פמיניסטיות לבנות עושות הקבלה קטגורלית כזו בין "נשים" ל"שחורים"  ומראה שבכך הן מוחקות לחלוטין את הדיון בקבוצה חברתית שהיא גם אישה וגם שחורה.

ב. כאשר השיח הפמיניסטי הלבן של שנות השבעים והשמונים, אכן דיבר על הדיכוי של נשים שחורות הוא עשה רומנטיזציה שלהן. הנשים השחורות הן "חזקות", בסגנון: "תראו כמה הן מתמודדות עם התנאים הקשים של חייהן". בל הוקס טוענת: התמודדות עם נסיבות חיים של דיכוי אינו מאבק לשחרור, לטרנספורמציה מדיכוי. כשהנשים הלבנות לחמו לשחרור שלהן מתפקידים של וולדניות, של אובייקטים מיניים וכעקרות בית- הן המשיכו לספר סיפורים על האומץ של האם השחורה האולטימטיבית המקריבה למען משפחתה. הוקס מסכמת בסארקזם, "השחרור הפמיניסטי היה טוב בשבילן אבל לא בשבילנו..."

בשורה התחתונה, מסכמת הוקס, בכך שהדגישו את מצבן כמדוכאות (על בסיס מינני) פטרו נשים לבנות אלה את עצמן מהתבוננות ובחינה של מיקומן כמדכאות והמשיכו בכך את ההתייחסות הגזענית-סקסיסטית שלהן. הן המשיכו לדבר על אחוות הנשים ובאותה עת לבטל ולהדיר את הנשים השחורות. ( 1990: עמוד 9)

המאבק הפמיניסטי האמיתי, היא מדגישה, יקרה רק כאשר נשים פמיניסטיות יפרצו את חומות ההכחשה וישתחררו מהחשיבה הגזענית. רק תנועה פמיניסטית אנטי-גזענית תוכל להיות בסיס לפעולה פוליטית רחבה של נשים, ל sisterhood אמיתית. רק התמודדות ובחינה מציאותית של מצב הנשים בכל המישורים של הדיכוי שלהן יביא להתחדשות התנועה ולפוליטיקה של סולידריות.  בספרה Feminist Theory: from margin to center קוראת הוקס לנשים פמיניסטיות ללכת מדלת לדלת ולספר לאנשים על פוליטיקה פמיניסטית. הפמיניזם, היא חוזרת שוב ושוב גם בספריה המאוחרים, הוא המאבק בסקסיזם ובדיכוי סקסיסטי, לא בגברים, ולא בלבנים או בלבנות. התנועה תתחזק אם היא תתנער מן האמונה בעליונות הגזע הלבן.

 

* * *

 

עד פה ראינו שהוקס אינה מקבלת את הפמיניזם המוכר בשיח הציבורי כפמיניזם המרכזי, הנכון. היא דוחה כל ניסיון להגדיר את הפמיניזם שלה כפמיניזם שולי, כזה העוסק רק במצבן של נשים שחורות בחברה. המאבק ליתר זכויות של נשים לבנות עם פריוילגיות, אינו מאבק פמיניסטי כלל, היא טוענת בחום, מפני שמעולם לא ניסה לנפץ את המסגרות של השליטה הגברית, הפטריארכלית בחברה ואף פעם לא איתגר את הסקסיזם הטבוע במערכות חברתיות קיימות. זהו מאבק צר של נשים שכל מטרתן היא להשיג שיוויון עם הגברים בני מעמדן ובני גזען. הוקס עושה לנשים אלה ולמאבקן מה שמתקרא בשיח האקדמי שבו היא משתמשת de-centering, ביזור. הן חדלות להיות המרכז. הן לא מהוות אוטוריטה שאותה יש לרצות (עם קמץ בר'). הן לא יגדירו אותי או את הכתיבה התיאורטית שלי, אומרת הוקס. היא גם לא מוכנה לקבל את ההגדרה הגזענית שלהן המציבה אותה כשחורה האחרת. אני, ולא אתן, היא אומרת, מפתחת תיאוריה ואסטרטגיה פמיניסטית אמיתית. אתן, כמו הגברים בחברה, יכולות להצטרף למאבק בסקסיזם ובמערכות דיכוי חברתיות אחרות, או שהמאבק יעשה בלעדיכן. הניסיון ליצור sisterhood, אחוות נשים-אחיות חייב להיעשות מתוך התייחסות ישירה וכנה עם נושאי גזע ומעמד ולא מתוך התעלמות מהם. הפמיניזם, אומרת הוקס בכותרת לספרון הקטן שכתבה (ושתורגם לעברית בעבודתה החשובה של דלית באום),  הוא לכו-לם.

הפמיניזם שלה, המתמודד ישירות עם שאלות של גזע, מעמד, וזהות מינית, בנוסף לדיכוי מינני, הוא אם כן, לא "פמיניזם שחור" מפני שהוא אינו מתאים אך ורק לנשים שחורות. הוא "שחור" מפני שהוא נובע מהחוויה שלה כאישה שחורה, והוא צריך לכלול נשים שחורות ונשים עניות, ונשים לסביות, והוא פמיניזם שאינו מתעלם מהמיקום של השוליות הכפולה והמשולשת של נשים שחורות, אבל הוא פמיניזם לכולם, גם לגברים וגם לנשים. העתיד, היא מציעה הוא visionary feminism פמיניזם עם חזון.

מהו "פמיניזם עם חזון"?

"כדי להיות בעלות חזון אמיתי, עלינו לנטוע את הדמיון שלנו בקרקע המציאות המוצקה, ובאותה עת לאחוז בדמיוננו אפשרויות החורגות ממציאות הזאת" (2000:110)

כך פותחת בל הוקס את הפרק האחרון של ספרה פמיניזם זה לכולם. הפמיניזם שהיא רוצה להשפיע על עיצובו הוא חלום, הוא עדיין לא מציאותי. אבל הוא נובע מתוך הבנה ורגישות למציאות המורכבת של דיכוי חברתי. מטרתו העיקרית של פמיניזם של חזון כזה, היא מסבירה, היא יצירת "אסטרטגיות לשינוי גורלן של כל הנשים, ולהגדלת כוחן האישי" (2002:112  הדגשה שלי). דוגמאות לאסטרטגיות פמיניסטיות ברוח החזון הזה הן למשל שיפור מיומנויות קריאה והכתיבה בקרב נשים עניות, הקמתו של בית ספר פמיניסטי, או עבודה לקראת יצירתם של מוסדות חינוך המבוססים על עקרונות פמיניסטיים, כתיבת תוכניות לימוד לכל הילדים שיבטאו חשיבה פמיניסטית, כתיבת ספרי ילדים, ייצור ספרים מוקלטים שיהפכו את המסר הפמיניסטי לנגיש גם לאלה שאינם קוראים. הקו המשותף של אסטרטגיות אלה הוא הפיכתו של המסר הפמיניסטי למסר נגיש, רחב, המכוון להמונים ולא רק לקהל האליטיסטי המצומצם לנשים בעלות אמצעים ולחוגים במסגרת האוניברסיטה. תיאוריה פמיניסטית, כזו המתייחסת לצרכים של ילדות וילדים, נשים וגברים בני כל המעמדות, צריכה להיכתב בשפה נגישה, היא צריכה להיות מופצת על ידי תוכניות טלוויזיה עם מסר פמיניסטי (לא כל תכנית על נשים או על מגדר מבטאת נקודת מבט פמיניסטית). המטרה היא יצירת מודעות פמיניסטית בקרב קהלים גדולים. מודעות כזו אומרת למשל שיש לאישה זכות אזרחית בסיסית לשלוט על גופה, שעל מדינת הרווחה לפעול למען רווחת כל האזרחים והאזרחיות, שיש להילחם נגד מערך השליטה הגברית, נגד הפטריארכיה, העומדת בבסיסה של האלימות נגד נשים ויש לגייס את הגברים למאבק של הפוליטיקה הפמיניסטית. כי גברים הם לא האויב. האויב הוא סקסיזם והפטריארכיה.

הפמיניזם החזוני הזה של בל הוקס אינו מחייב הצטרפות לארגונים, ואינו מציע לכולם לעמוד על בריקדות, או לשאת שלטים בהפגנות. כל אחד ואחת יכול ויכולה להיות חלק מהמאבק מהמקום שהוא היא או הוא נמצאים. מכיוון שגם נשים יכולות להיות סקסיסטיות ולחנך את ילדיהן שהעולם הלא שיוויוני הוא דבר נתון, מוצדק, וטבעי, העבודה לחינוך פמיניסטי יכולה וצריכה להתחיל בבית, בחינוך הילדים שלנו לשיוויון, בחשיפת אנשים בעבודה ובקבוצה החברתית שלנו לחשיבה פמיניסטית. אין דרך אחת למאבק. העבודה צריכה להיות רלוונטית לנסיבות השונות של חיינו. כך למשל עושה הוקס מאמץ מודע להפוך את הכתיבה שלה לכתיבה נגישה לא רק לקהל המשכיל שאינו מתפנה לקריאת מאמרים אקדמיים כבדים, אלא גם לציבור הילדים על ידי כתיבת ספרי ילדים, ולקהל שאינו יכול או אינו נוטה לקריאת ספרים על ידי פרסום ספרים מוקלטים.

אבל הוקס אינה נאיבית. ברור לה שהדרך היא עוד ארוכה. לא רק במאבק לגייס גברים למטרה, לא רק בשינוי התפיסות של הפמיניזם הלבן הרפורמיסטי, אבל, וכאן הוקס ראויה לציון מיוחד על האומץ שהיא מגלה, בחשיפה פנימית וכואבת מאוד, של המאבקים המרים בקרב חברותיה הפמיניסטיות השחורות ובקרב הקבוצה של פמיניסטיות כהות לא אמריקאיות, אלה שהוגדרו מאז סוף שנות השמונים ותחילת שנות התישעים כפמיניסטיות פוסט-קולוניאליות. בכנות לא פשוטה באה בל הוקס חשבון עם שתי קהילות פנימיות אלה של נשים פמיניסטיות ועם האופן שבו הן התייחסו לעבודתה. בדפים הבאים אני מבקשת להציג דיון קצר בספרות הרחבה יותר של הפמיניזם השחור מחד, ושל הפמיניזם הפוסט-קולוניאלי מאידך. הדיון בכתיבה התיאורטית של הפמיניזם השחור שבתוכו ואל מולו מגדירה בל הוקס את עצמה יפתח בפנינו אפשרות להרחיב את היריעה ולהבין את משנתה של בל הוקס מתוך קונטקסט רחב יותר. דיון כזה גם יוביל אותנו מעבר להצהרות תיאורטיות מלהיבות ואל תוך הפוליטיקה היומיומית והלא תמיד אלגנטית של הקהילה הפמיניסטית, ושל הפער בין חזון לבין מציאות. היחסים בין הפמיניזם השחור לפמיניזם הפוסט-קולוניאלי ירחיב את היריעה ויחבר אותנו אל השיח הפמיניסטי הישראלי.

 

 

פמיניזם שחור: הקהילה והתיאוריה

 

בל הוקס היא כמובן לא האישה השחורה היחידה המעורבת בפיתוחה של תיאוריה פמיניסטית היוצאת מתוך ההתנסות של נשים שחורות בארצות הברית. שמות ידועים לא פחות הם אלה של אודרי לורד, אליס וולקר, ברברה סמית, טוני מוריסון, אנג'לה דיוויס, קימברלי קרנשאו, פטרישיה היל קולינס, פטרישיה ויליאמס ורבות אחרות. אינטלקטואליות אלה עובדות וכותבות ביקורת פמיניסטית בתחומי מחקר והגות רבים: בספרות, בסוציולוגיה, בלימודי גזע, במשפטים, במדע המדינה, ובלימודי תרבות.

המשותף לכולן, ומה שהופך אותן לקבוצה המופיעה באסופות מאמרים הנושאות את הכותרת "פמיניזם שחור", הוא לא רק הרקע הגזעי שלהן כנשים שחורות בארצות הברית, אלא גם העניין שיש לכולן בחשיבה רחבה, רבת ממדים של חוסר השוויון החברתי ובבחינה, כל אחת מהפרספקטיבה שלה, של החיתוך הגזעי והמעמדי של תיאוריות העוסקות במיגדר ובמין. אחת הנשים המרכזיות בפיתוח השיח הפמיניסטי הביקורתי השחור היא המשוררת והמחנכת אודרי לורד. לורד כתבה מלבד עשרה ספרי שירה גם מסות (מהמפורסמות שבהן מקובצות בקובץ Sister Outsider שהתפרסם ב 1984 ו קובץ נוסף "השימוש בזעם: נשים מגיבות לגזענות"  The Uses of Anger: Women Responding to Racism). אודרי לורד מהווה מעין דמות אם-מייסדת  של הכתיבה הפמיניסטית השחורה היא נערצת לא רק בגלל השירה והכתיבה הפוליטית והחינוכית שלה אלא בגלל האקטיביזם הבלתי נלאה שלה שעליו שלמה בחיים של שוליות חברתית וכלכלית. לורד גם הייתה לוחמת לזכויות נשים לסביות. שני ספריה המשפיעים בנושא זה הם I am Your Sister: Black Women Organizing Across Sexualities  "אני אחותך: נשים שחורות מתארגנות מעבר לבחירות מיניות" שהתפרסם ב 1985

וספר שעסק בהורות של נשים לסביות  Turning the Beat Around: Lesbian Parenting "לשנות את הקצב: הורות לסבית" שיצא שנה אחריו, ב 1986.

אנג'לה דוויס היא הפמיניסטית השחורה הידועה בעיקר בשל המאסר שלה בשנות השבעים בגלל פעילותה הפוליטית הרדיקלית ובמרקסיזם שלה. ב-1981 (באותה שנה שבה מתפרסם ספרה הראשון של הוקס Aint I a Woman) מפרסמת דוויס את ספרה "נשים, גזע, ומעמד" (Women, Race & Class) בניסיון לפתח חשיבה ביקורתית אנטי-קפיטליסטית המעמידה את הנשים השחורות ואת ההיסטוריה שלהן במרכז הניתוח.

פמיניסטית שחורה ידועה אחרת היא טוני מוריסון, סופרת שחורה עטורת פרסים שכתבה רומנים שהפכו לרבי מכר ועובדו לסרטים (כמו "הצבע ארגמן"). מוריסון מעצבת דרך הכתיבה שלה לא רק פסיכולוגיה שחורה חדשה המתעמתת עם חווית העבדות והדיכוי. היא גם מנתחת את תהליך התעצבותה של המודעות הלבנה בארצות הברית כתהליך הקשור בטבורו להבניה של השחור כאחר, כקטגוריה המגדירה בעצם קיומה, את הלבנות. בל הוקס כותבת את עבודת הדוקטוראט שלה, על עבודתה הספרותית של מוריסון.

עד כה הזכרתי ממש בקצרה את ה"כוכבות". יש כמובן נשים פמיניסטיות שחורות רבות נוספות אך מכיוון שאין זה המקום לסקירה מלאה יותר של המגוון הרחב של הכתיבה הפמיניסטית השחורה אסיים בציון מיוחד של שני ספרים של פטרישיה היל-קולינס שלהם הייתה עלי, באופן אישי, השפעה עצומה. ספרה הראשון של היל-קולינס Black Feminist Thought יצא לאור לראשונה ב 1990 (מהדורה מחודשת של הספר יצאה ב 2000) ומספק ניתוח מעמיק, סיסטמתי, ומלא של החוויה השחורה כבסיס לתיאוריה חברתית חדשה. הידע של נשים שחורות, טוענת היל-קולינס, מהווה מערכת ידע חלופית שאינה מקבלת קול ולא לגיטימציה בכתבים המקובלים במחקר החברתי ובשיח הציבורי הלבן. הפרוייקט של היל-קולינס הוא לכן לתעד ידע מושתק כזה מתוך מגוון רחב של טקסטים היסטוריים כתובים, היסטוריה בעל פה, ראיונות, מוסיקה, שירה, ספרות, וכתיבה אקדמית. מטרתה המרכזית של עבודה ארכיאולוגית כזו של שיקום ושחזור ידע נסתר ולא מוערך זה היא להעצים נשים שחורות. נשים אלה לא מצאו את ההתנסות של חייהן מתוארת בכתיבה של גברים לבנים שתארו את העולם מהפרספקטיבה שלהם. המודעות לידע שלהן, והתיעוד של חייהן וההתנסות שלהן הנכתבת מהמיקום הספיציפי של נשיות שחורה, טוענת היל-קולינס, תורמת לא רק לנשים השחורות המצליחות לראות את עצמן בפעם הראשונה בכתיבה שהתעלמה מהן והפכה אותן לשקופות, אלא גם להרחבה ולאיתגור של התיאוריה הפמיניסטית הלבנה בפרט ושל הניתוח החברתי-הסוציולוגי בכלל. בספרה השני Fighting Words: Black Women & The Search for Justice "מילים לוחמניות: נשים שחורות והחיפוש של הצדק" המתפרסם ב- 1998, מפתחת קולינס את ההשלכות התיאורטיות של עבודתה הביקורתית. קולינס כותבת בשפה אקדמית מוכרת ונכנסת לדיון מעמיק של האתגר שמציבה החשיבה הפמיניסטית השחורה לתיאוריות מוכרות של מרקסיזם, אפרו-צנטריזם, פוסטמודרניזם ועוד.

הוקס אכן מושפעת מהכתיבה התיאורטית של אינטלקטואליות שחורות אלה ובמובנים רבים היא עוסקת בפיתוחן של תימות מרכזיות המשותפות לכל הכותבות הביקורתיות השחורות. אולם היא ממעטת לצטט את עבודתן של עמיתותיה (מלבד מה שאפשר לקרוא "ציטוטי כבוד" קצרים של אודרי לורד ותזכורות אחדות של טוני מוריסון). היא גם נוטה לא להיכנס לדיון עם פרסומים מקבילים של הוגות פמיניסטיות שחורות אלה, וחבל. הקוראת רק את כתביה של הוקס עשויה לקבל את הרושם שהוקס פיתחה את המושגים "מודעות ביקורתית", או את מושג "השוליים" באופן עצמאי וראשוני. ולא כך הוא. כך למשל חוזרת הוקס שוב ושוב לחשיבותו פורצת הדרך של ספרה הראשון שהתפרסם ב 1981 וממאנת להזכיר, ולו פעם אחת, את ספרה המקביל והבוגר יותר של אנג'לה דוויס שהתפרסם באותה שנה בדיוק, ספר שעסק בהרחבה בכמה מאותם נושאים שעמדו במרכזו של ספרה הראשון של הוקס (לדוגמא מקומן של נשים שחורות בתקופת העבדות, מקומן בתנועה לזכויות האזרח וכו). יותר מכך. הוקס טוענת לא פעם שהקהילה של הנשים הפמיניסטיות השחורות עויינת אותה ומסרבת לפרסם כתיבה שלה בתוך אנתולוגיות האמורות לארגן חומר על פמיניזם שחור. במאמר המופיע בספרה Yearning /"כיסופים" שאותו תמצאו בתרגום עברי בכרך הנספח, חושפת בל הוקס טפח מהפוליטיקה הפנימית של הקהילה האינטלקטואלית של נשים שחורות. אני מוצאת שהתובנות שהיא מגיעה אליהן לגבי הדינמיקה של יחסים פנימיים אלה, כמו העוקץ הבלתי מבוטל שלה בתיאור של הגינונים של  מי שהיא מגדירה כ "נערות הדיווה השחורות" מאוד רלוונטיות למציאות הישראלית ולזרמים החדשים בתוך הקהילה הפמיניסטית הישראלית.

הוקס מודה שהיא עצמה התנהגה כמו "דיווה שחורה" – מפונקת, תובעת את כל תשומת הלב לעצמה, שוטמת ומצליפה באחרות המאיימות על מיקומה המיוחד. את התהליך שמביא להופעת ה"דיווה השחורה" ואת הסכנות הכרוכות בדינמיקה כזו היא מתארת כך. מכיוון שהדרך למרכז האקדמיה הלבנה כל כך קשה לנשים שחורות, המעטות שעשו זאת חשות ש "מגיע להן", שכל אחת מהן היא לא סתם "עוד אקדמאית" אלא "כוכבת", "נערת דיווה", בעלת זכויות מיוחדות. הלבנות הנמצאות בעמדת כוח כלפי נשים שחורות אלה אכן נותנות להן הרגשה שהן מיוחדות, שונות, ומחזקות בכך את התחושה המזוייפת הזו של "מגיע לי"— מגיעה לי הערצה, מגיע לי פרסום, הכרה בתרומתי הייחודית לאקדמיה. לבנות אלה שפרצו למרכזי האקדמיה לא מזמן בעצמן, הספיקו לבסס את מעמדן במחלקות ללימודי נשים, בכמות הפרסומים שקיבלו הכרה וקידום אקדמי, ולכן הן מאמצות "דיווה שחורה" כזו שאינה מאיימת על מעמדן ומחזקת את הדימוי הליברלי, התומך שלהן. הן משפיעות הערצה וגינוני כבוד על השחורה שפרצה אל המרחב האקדמי שלהן אבל רק אם היא שומרת על המשבצת שהן ייעדו לה כ"מייצגת את השחורות". לפי הוקס, יש שתי תוצאות הרסניות של תהליך כזה. האחת היא שאם אישה שחורה אחרת החודרת למרחב האקדמי הצר אינה מראה את סמני הכבוד וההערצה שמשופעים על הדיווה השחורה מקרב הנשים הלבנות, היא זוכה להצלפה אכזרית מהדיווה. הדיווה משתמשת בקנה מידה חמור במיוחד כדי לבחון האם נשים שחורות אחרות "ראויות מספיק" למקום הזה, המיוחד, כמוה. הוקס נותנת דוגמאות ספציפיות לדינמיקה זו. בין היתר היא מספרת שכשנתבקשה להגיש שמות של עשרה ממליצים שיעריכו את עבודתה בתהליך הקידום והקביעות שלה באקדמיה, היא הזכירה רק שם אחד של אישה שחורה. היא מודה שהיא פשוט חששה מהביקורת הבלתי בונה, ההרסנית של נשים שחורות אחרות על עבודתה.

האירוניה של המצב הזה לא נעלמה מעיניה של הוקס. דווקא אלה שקוראות לסולידריות פמיניסטית ונלחמות גם בגזענות וגם בסקסיזם הן אלה שבהן היא הכי פחות בוטחת.  הוקס מצטטת את אודרי לורד השואלת: "מדוע הזעם הזה מתפרץ בצורה כל כך רצחנית כלפי אישה שחורה אחרת בעילה הקטנה ביותר?" (1999:98) התשובה שמציעה הוקס לשאלה הרטורית הזו של לורד היא שמערכת היחסים הפנימית הקשה הזו מעוגנת בהפנמה של גזענות, בגזענות עצמית, ושיש לחשוף גזענות מופנמת זו ולבחון אותה למרות הכאב והרצון להציג חזית אחידה ויפה כלפי חוץ. רק כאשר נתמודד עם ההפנמה של הגזענות שמצוייה בנו נוכל לפתח קהילה תומכת ויצירתית.

תוצאה הרסנית שניה של תופעת ה"דיווה השחורה" היא חמורה עוד יותר. היא נוגעת לאיכותה של הכתיבה וההגות הפמיניסטית הרדיקלית והיכולת שלה להתפתח ולהשפיע. נשים אקדמאיות שחורות שהפכו ל "כוכבות", מסבירה הוקס, צריכות להבין שהמחיר להערצה המוגזמת של הלבנות היא דרך אחרת שהופכת אותן לאובייקט ולא לקחת אותן ואת עבודתן ברצינות. הוקס מתארת מקרים שבהם הרצאות של נשים שחורות מקבלות מחיאות כפיים סוערותstanding) ovation) אפילו אם הן לא משכנעות ולא מעניינות. הסכנה היא כמובן שחוסר המשוב האמיתי הזה אינו מאפשר לדוברת לבקר את עצמה, לפתח את טענותיה, ולבדוק מה ההשפעה האמיתית של דבריה. התוצאה היא הרסנית גם לאישה הכוכבת וגם לעבודתה הביקורתית שאינה מתפתחת, אינה מתקדמת.

את הביקורת הכנה, החושפנית, והקשה הזו אפשר כמובן להפנות חזרה להוקס עצמה. האם המעמד של הסלבריטאית השחורה שהיא הגיעה אליו אינו מחייב התייחסות לעבודתן החשובה של תיאורטיקניות שחורות אחרות ומתן קרדיט אקדמי לרעיונות ולאסטרטגיות שגם הן מפתחות?

 

 

פמיניזם פוסטקולוניאלי ופמיניזם שחור

 

למרות שבאקדמיה האמריקאית יש הבחנה ברורה בין לימודי שחורים (African American Studies) ולימודים פוסטקולוניאלים  והם ידועים כשני תחומי ידע שונים הנלמדים לרוב במחלקות שונות באוניברסיטה, יש נטייה בספרות הפמיניסטית להתייחס לשני תחומים אלה ולכל הכותבות הפמיניסטיות הלא-לבנות כמקשה אחת. כתיבה פמיניסטית פוסטקולוניאלית, כמו הכתיבה של הפמיניזם השחור היא כתיבה רדיקלית היוצאת מתוך המיקום השולי של נשים מוכפפות בעולם ומבקשת להכניס את הדיון בדיכוי על בסיס גזע, מעמד ולאומיות אל תוך השיח הפמיניסטי. האם בל הוקס או אודרי לורד הן כותבות פמיניסטיות פוסטקולוניאליות? תלוי מהי ההגדרה של פוסטקולוניאליות. אחת ההגדרות הצרות של כתיבה פמיניסטית פוסטקולוניאלית מתייחסת לארץ המוצא של הכותבת. ילידות ארצות העולם השלישי, העולם שברוב (ולא כל) המקרים נמצא עתה בתקופה שאחרי השלטון הקולוניאלי, נופלות בקטגוריה הפוסטקולוניאלית. שמות כמו צ'נדרה מוהנטי או גיאטרי ספיבק (שתיהן מהודו), טרין מין הא (מוויאטנם), בוצ'י אמצ'טה (ניגריה) או נוואל אל סעדווי (מצריים) הם שמות מרכזיים בקרב השיח המתקרא פמיניזם פוסטקולוניאלי. לורד, הוקס ואפרו-אמריקאיות וקנדיות שחורות הן לפי הגדרה צרה זו הן ילידות העולם הראשון, ולכן לא חלק מהמרחב הפוסטקולוניאלי. אבל אם ההגדרה מורחבת והיא מתייחסת למטרה המרכזית של כתיבה פוסטקולוניאלית המציבה במרכז את האקט של ערעור ופירוק היררכיות הבנויות על הבדלים גזעיים, מיגדריים, דתיים, לאומיים ואחרים, אזי הכתיבה של "נשים כהות" (women of color) כמו בל הוקס או גלוריה אנזלדואה ההיספנית שנולדו בארצות הברית היא כתיבה פמיניסטית פוסטקולוניאלית.

ואכן בל הוקס בעצמה מדברת על הצורך לעשות דה-קולוניזציה של החשיבה השחורה, ולא אחת, כשהיא מדברת בעיקר על החינוך השחור היא מתריעה על הקולוניאליזם הפנימי בארצות הברית. אולם גם פה, בל הוקס אינה מטייחת את הנושא והיא מגיעה מהר מאוד לניתוח הפוליטיקה היומיומית של היחסים בינה ובין נשים שחורות בארצות הברית מחד ונשות העולם השלישי (היא ממעטת להשתמש במושג "פוסטקולוניאליות") מאידך. יחסים אלה מעוגנים בתוך המערכת הנשלטת על ידי לבנים. ואלה, היא מציינת בסרקזם לא מוסתר, גילו לאחרונה דרך השיח האינטרדיסיפלינרי של לימודי תרבות ודרך הפיתוחים של התיאוריות הפוסטמודרניסטיות את ה"אחר". פתאום זה "שיק" להיות "אחר", וכל מחלקה שמכבדת את עצמה מזמינה כוכב או כוכבת אקדמיים שמוצאם מהעולם השלישי. ובתוך כל החגיגה האופנתית הזו של "שונות" ושל "אחרות" שבה מי שאינו לבן נופל לתוך הקטגוריה המקבילה של "אחרות", גם השחורים המקומיים, וגם הילידים האינדיאנים, וגם ההיספנים שחצו את הגבול הם "אחרים" כמו הוגי דעות הודי שהתחנך כל חייו בבתי ספר בריטיים אליטיסטים. אבל יש מחיר רציני מאוד לחגיגה הלבנה הלכאורה ליברלית הזו של ההגמוניה האקדמית הלבנה. רעיונות אופנתיים של "שונות" הזורקים ביחד את כל ה"צבעוניים" הלא-לבנים לקטגוריה אחת, טוענת הוקס, תורמים להיעלמותו של הקול האפרו-אמריקאי ומקטינים את האפשרות לייצוגו הנאות במרחב השיח האקדמי האמריקאי. במציאות הקיימת של שליטה לבנה במוסדות האקדמיים ובמרחב השיח האינטלקטואלי, שחורים בארצות הברית מוצאים שיש פתיחות ורצון להקשיב לקולם של אנשים כהים ממדינות העולם השלישי בה בעת שחלה השתקה של הדיבור השחור האינדוגני, הפנימי (1990:133). העניין האופנתי בשונות של אנשי העולם השלישי ובתהליכי גלובליזציה, אומרת הוקס בציניות, הוא יפה ומבורך כי הוא פותח את האמריקאים להבין חברות ומצבים מחוץ לתרבות המערבית. אבל זה די אירוני שה"פתיחות" הזו לעולם הלא-מערבי נעשית על חשבון חוקרים שחורים. כי, בשורה התחתונה, הוקס טוענת(1990:131): "אנחנו לא רק מתחרים על מקומות עבודה, אנו מתחרים על ההכרה בנו." יותר מכך. לפי הוקס, הרבה מהחוקרים והחוקרות הלא-לבנים האלה מהעולם השלישי הם חסרי כל עניין באיתגור היררכיות גזעיות או בפוליטיקה רדיקלית של שינוי. חומי העור הלא מערביים האלה מציגים את התיאוריה הפוסטקולוניאלית שלהם במושגים שהם קלים יותר לעיכול על ידי האינטלקטואלים הלבנים בעלי הכוח. הם לא מדברים על דיכוי ועל שליטה, הם מדברים על שונות ועל זהות. וכשהם נכנסים למסגרת האקדמית האמריקאית הרבה מהם נוטים להציג את עצמם כמתווכים בין הלבנים לשחורים "הלא-נחמדים". מניסיונה בכנסים משותפים על פמיניזם פוסטקולוניאלי, אומרת הוקס, היא מוצאת שנשים מהעולם השלישי רואות את עצמן כמתווכות בין הלבנות לשחורות, כאלה שמסבירות את השחורות "הרעות" ללבנות מחד, ועוזרות לשחורות ה"נאיביות" להבין את הלבנות מאידך. בתפקיד זה הן בעצם משכפלות את הפרדיגמה הקולוניאלית ומעקרות כל אפשרות של סולידריות של נשים כהות מעבר לגבולות תרבותיים. אחרי כנס שלם על פמיניזם פוסטקולוניאלי כזה, היא מסכמת, התחושה של "הרבה מאיתנו" (השחורות) הייתה שיש פער עמוק בין השחורות לבנות העולם השלישי ושפער זה צריך להיבדק כדי להיפתר.

אמנם אודרי לורד אמרה כבר מזמן שהצורך לכבוד הדדי בין נשים כהות הוא הכרחי בקונטקסט של הפטריארכיה הלבנה מפני שאקט כזה הוא אקט של התנגדות פוליטית ושל דחייה של הפנמת הגזענות שהוטבעה בנו על ידי המערכת השולטת, אומרת הוקס. ואכן לורד צודקת, אבל, מתעקשת הוקס, סולידריות פמיניסטית כזו אינה עניין של נימוס גרידא אלא חייבת להיעשות כך שתאפשר ביקורת משמעותית וחילופי דעות אינטלקטואלים רציניים.

אולם הקשר בין הכתיבה והחשיבה של הפמיניזם השחור בכלל, ושל עבודתה של בל הוקס בפרט לבין החשיבה והכתיבה של הפמיניסטיות הכהות בעולם אינו מצטמצם בפוליטיקה האקדמית הפנימית בתוך ארצות הברית שאותה חושפת פה הוקס. מסקירה שערכתי במהלך השנים האחרונות שבהן אני קוראת ומנתחת כתיבה של נשים פמיניסטיות לא לבנות אני מוצאת שיש שימוש נרחב וממשי בחשיבה המאתגרת של הוקס, אולי בגלל ההיקף הנרחב והנגישות של כתביה. כך מצאתי שנשים חומות רבות העובדות וחיות מחוץ לארצות הברית (ערביות, מהגרות מאמריקה הלטינית ומהמזרח, ישראליות מזרחיות), נשים לבנות (לדוגמא פרנקופוניות בקנדה, או נשים שהן מיעוט אתני אם כי לבן במדינות אירופאיות) ונשים שחורות (מאוריות בניו-זילנד, אפרו-אמריקאיות בקנדה, נשות הקריביים) מצטטות ומשתמשות ברעיונות של הוקס ושל פמיניסטיות שחורות אפריקן-אמריקאיות אחרות בצורה משמעותית. כך מצאתי שהוקס צודקת ואכן יש שימוש מועט יחסית בעבודתה בקרב חוקרות אפריקאיות אמריקאיות בארצות הברית. פטרישיה וויליאמס, המשפטנית השחורה בספרה "האלכימיה של גזע וזכויות" The Alchemy of Race and Rights (Harvard U Press 1991)  -  לא מזכירה את הוקס אפילו פעם אחת. פטרישיה היל-קולינס מתעלמת ממנה לחלוטין בספרה הראשון והחשוב Black Feminist Thought (Routledge 1993) ומזכירה אותה בשני משפטים קצרים וחולפים בספרה השני Fighting Words: Black Women in Search for Justice (University of Minesota Press 1998) הפמיניסטיות השחורות בקנדה, לעומת זאת, מצטטות את הוקס ללא הרף (ראו למשל הקובץ African Canadian Feminisms בעריכתן של Njoki Nathani Wane, ואחרות בהוצאת סומאק 2002). גם החוקרת ה"אינדיאנית" הקנדית, בת לשבט המוהוק, פטרישיה מונטור-אנגוס בספרה החשוב  Thunder in my Soul: A Mohawk Woman Speaks ( הוצאת פרנווד 1995) מצטטת את בל הוקס באריכות ומראה שוב ושוב את ההשפעה המעצבת שהייתה להוקס על חשיבתה. בקצה השני של העולם הפוסטקולוניאלי, משתמשת החוקרת המאורית בניו-זילנד Linda Tuhiwai Smith בכתביה הרבים של בל הוקס בספר שבו היא מנסה לפתח שיטות מחקר משחררות למען חוקרים ילידים,Decolonizing Methodologies בהוצאת  ספרית זד (ספר זה  מודפס חמש פעמים מאז פרסומו הראשון ב 1988).

ומה באזור שלנו? החוקרת הפמיניסטית הפלסטינית, המלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, נדירה שלהוב קבורקיאן, מצטטת את בל הוקס כדי לבטא את הכאב העומד במרכז הכתיבה האקדמית-האישית שלה ומצידו השני של המתרס תוהה רונית לנטין, חוקרת ישראלית אשכנזיה הגרה באירלנד אם יש לה זכות לכתוב על נשים פלסטיניות (שתיהן בספר Women and the Politics of Military Confrontation בעריכת לנטין ונהלה עבדו בהוצאת ברגהאם 2002). לנטין מצטטת את בל הוקס המבקרת חוקרות לבנות המבקשות לספר את הסיפור של האחרות. חוקרות פמיניסטיות מזרחיות בישראל מדווחות לא פעם שהכתיבה וההגות שלהן התפתחו מתוך דיון ושיח עם חוקרות אמריקאיות שחורות. על אלה האחרונות ועל השפעתה של הוקס עליהן (עלינו) אדבר בפסקה המסכמת האחרונה.  לבסוף, בספר חדש שמנסה לדבר על כתיבה פמיניסטית בארצות אירופאיות שלא הרבה שומעים מהן – הונגריה, פורטוגל, פינלנד, יוון וכו – ספר הנושא את  הכותרת  Thinking Differently: A Reader in European Womens' Studies בעריכת Gabriele Griffin ו- Rosi Braidotti יש מספר ציטוטים די רב של בל הוקס.

אבל סקירה מהירה זו לא יכולה להסתיים ללא הסתכלות על האופן שבו מצוטטת בל הוקס על ידי הפמיניסטיות האמריקאיות הלבנות שאותן היא אוהבת לתקוף. העובדה שבל הוקס היא חביבתן של הפמיניסטיות הלבנות בארה"ב מתועדת למכביר. ממדפי שלפתי שלושה ספרים בלבד: ספרה הפופולרי של נעמי וולף Fire with Fire: The New Female Power and How to Use it בהוצאת Fawcett Columbine שיצא ב1993. נעמי וולף מצטטת את בל הוקס מספר פעמים, כל פעם היא מציגה אותה כמייצגת של הפמיניזם הרדיקלי השחור. במרחב של הספרים האקדמיים התיאורטיים יותר הוצאתי לדוגמא את ספרה של סנדרה הרדינג מ 1998 Is Science Multi-Cultural?  בהוצאת Indiana University Press. שניים מספריה של הוקס מצוטטים בספר זה.

אז מה כל זה אומר? מה מצביעה פוליטיקת הפרסום והציטוט של כתיבתה של בל הוקס בקהילות שונות על ההשפעה של הגותה של הוקס בפרט ועל הקשר בין פמיניזם שחור ופמיניזם פוסטקולוניאלי בכלל?

נוכל לסכם ולאמר שההצלחה המסחררת של הוקס בקרב הלבנות מחזירה אותנו להבחנה שהוקס עשתה בעצמה כשדנה במיקומן של ה"דיוות השחורות" באקדמיה. האם משמשת בל הוקס עלה תאנה ללבנות שהופכות לליברליות אם הן קוראות ומצטטות את השחורה הקולנית הידועה הזו? ומאידך, מה משמעות העובדה שבקרב קהילת החוקרות השחורה, אין הרבה פירגון לאחות השחורה המפורסמת כל כך? האם הוקס סובלת מאותו סיפמטום שאותו זיהתה בעצמה שמעקר את יכולתה לפתח את חשיבתה במהלך דיון אמיתי ונוקב דווקא בגלל ההערצה הלבנה הבלתי מחייבת שבה היא זוכה?

יחד עם זאת, וכמו שראינו, מעבר לקונטקסט האמריקאי הלבן או השחור, יש לכתיבתה של הוקס הד נרחב בקרב חוקרות שעוסקות בשאלות של השמעת קול של נשים מושתקות מקבוצות לא הגמוניות בחברה. יש בסגנון כתיבתה של הוקס מיידיות שיכולה להתחבר ולהיות רלוונטית למצבים ומקומות שונים – לקנדיות שחורות, לאירופאיות שוליות, לפלסטיניות, למזרחיות ולאשכנזיות המקשיבות לקול שלה, וחושבות על המציאות שאותה הן מתעדות, כל אחת מהמיקום שלה. הדיבור שלה על השתקה, על כאב, על הצורך הפנימי להשמיע קול, על היכולת לדבר מתוך שוליות כפולה ומשולשת (לא רק מיגדרית וגזעית אלה גם מעמדית, ומיננית) מהדהד בקרב קהילה רחבה של פמיניסטיות גם בתוך וגם מחוץ לאקדמיה. הקריאה שלה לכתיבה שתעשה דה-קולוניזציה, שתבטא את ההשתוקקות yearning של אנשים שונים לשנות את המציאות שבה הם חיים היא כללית, ולכן ברת תוקף מעבר לקונטקסט של שחורים ונשים שחורות בארה"ב.

 

 

בחזרה לישראל

 

מהן התובנות העולות מהגותה התיאורטית של בל הוקס הרלוונטיות למציאות הישראלית?

אני מבקשת לדון בארבע נקודות המסכמות, לדעתי, את הרלוונטיות של כתיבתה של הוקס ושל פמיניסטיות שחורות אחרות לקונטקסט הישראלי.

 

1.        הכאב שבהשמעת הקול

 

I have been working to change the way I speak and write, to incorporate in the manner of telling a sense of place not just who I am in the present but where I am coming from, the multiple voices within me. I have confronted silence, inarticulateness. When I say, then, that these words emerge from suffering, I refer to that personal struggle to name that location from which I come to voice, that space of my theorizing.

 

אחד היסודות המרכזיים והיפים ביותר של כתיבתה של בל הוקס הוא הקול האישי, הכנה, והאוטוביוגרפי שבו היא משתמשת כדי להדגים את טענותיה התיאוריות. בישראל, כמו אצל נשים מקבוצות חסרות כוח ושוליות בעולם כולו, פותח השיח המיוחד הזה של הוקס אפשרות להשמעת קול ולכתיבה תיאורטית שמעוגנת בתחושות אישיות של כאב ושל התמודדות עם השתקה. המורכבות של קולה של האישה השחורה שבאה מהדרום  הופכת למודל לחיקוי ולהשראה מעצימה לקבוצות שונות. בישראל נוכל למצוא פלסטינאיות המדברות על הכאב והצורך לפרוץ את השתיקה (שלהוב-קבורקיאן 2002) לסביות המסבירות שהפמיניזם של בל הוקס דיבר אליהם והעצים אותן (באום 2002) ומזרחיות (דהאן-כלב 1999) מחד ואשכנזיות המתחילות לתשאל את זכותן לספר את סיפורן של האחרות, הפלסטינאיות (לנטין 2002) מאידך.

 

2.        מרחב השוליים כאתר של יצירתיות

 

המושג של השוליים המהווים מרחב של כתיבה ופעולה של אינטלקטואלים מקבוצות מיעוט חסרות כוח הוא מושג חשוב שהמשמעות שלו רק מתחילה להתברר במציאות של חשיבה ופעולה ביקורתית חברתית בישראל. אצמצם את הדיון פה לאקדמאיים מזרחים ולפעילים ולפעילות מזרחיות ביקורתיות (אם כי ניתוח דומה אפשר לפתח, בהקשרים המיוחדים שלהם, גם לגבי קבוצות מיעוט אחרות בישראל). הוקס, כמו שראינו למעלה בדיון על מושג השוליים, ממקמת מרחב כזה כמרחב אלטרנטיבי המסרב ליפול לאחד משני הקצוות המוצעים לאינטלקטואלים ופעילים חברתיים מקבוצות מיעוט על ידי השיח השולט. היא מסרבת ליפול לקצה של ההטמעות החברתית (assimilation, בקונטקסט הישראלי ל"השתכנזות" של אינטלקטואלים מזרחיים), ובקצה ההפוך לאופציה של הפיכתך למורד/ת האקזוטי/ת (כמו של הלאומנים השחורים בארה"ב או ה"מזרחים המקצועיים" בישראל). כדי לשרוד כאנשים שלמים ובעלי ערך עצמי אנחנו (והמזרחים בישראל הם כמובן לא מיעוט) חייבים ליצור מרחב חדש כזה של חשיבה ושל פעולה. יכולתנו להמשיג אלטרנטיבות, לפתח תיאוריה ביקורתית של תרבות רדיקלית היא הכרחית ליכולת שלנו להיות אנשים שלמים ולא שברי כלי. במרחב חדש זה אין צורך לוותר על מה שהיינו, על הרקע המעמדי והתרבותי השונה שלנו ומאידך אין להפוך את הרקע התרבותי הזה לסיכום של מה שאנחנו היום. במרחב השוליים היצירתיים, יש קבלה של ריבוי ההתנסויות המזרחיות. אין התנסות מזרחית אחת, אולטימטיבית. במרחב החדש הזה יש אפשרות לשרטט אסטרטגיות של התנגדות ושל שינוי חברתי שאינן מוגבלות לנראטיב הפשטני של "אנחנו" מול "הם". במקום זה יש פיתוח של חשיבה רדיקלית, אלטרנטיבית,  היוצאת מתוך ההתנסויות המזרחיות ומפתחת פוליטיקה רחבה של שחרור ושל שיוויון. גם ארגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית" וגם הארגון הפמיניסטי המזרחי "אחותי" מתחילים את המאבק מתוך המרחב המזרחי אך אינם מדברים במושגים של פוליטיקה של זהויות צרות. במקביל לחשיבתה הפתוחה של הוקס, שני ארגונים אלה והכניסה המאוחרת של חשיבה מזרחית ביקורתית אל תוך האקדמיה הישראלית (ראו לדוגמא את הכרך מזרחים בישראל בעריכת חבר, שנהב ומוצפי-האלר 2002) מהווים אתגר להמשגה המוסדית המקובלת של שוויון חברתי בישראל.  ההשפעה של השיח של הוקס ושל הפמיניזם השחור מורגשת בעיקר כשפונים להסתכל בשיח של הפמיניזם המזרחי, שיח מאתגר שהתפתח רק מאמצע שנות התשעים.

 

        פמיניזם מזרחי בישראל והפמיניזם השחור בארצות הברית

 

מבחינה מבנית (ויש להדגיש שאין פה הקבלה פשוטה של אחד לאחד בין מצבן של השחורות בארצות הברית למצבן של המזרחיות, הפלסטינאיות או קבוצות מושתקות אחרות בישראל) יש הקבלה מעניינת בין האופן שבו מפתח הפמיניזם השחור את טענותיו אל מול הפמיניזם הדומיננטי, הרפורמיסטי בארצות הברית והתהליך המאוחר יותר המתנהל בשנים האחרונות בתוך הפמיניזם הישראלי והמציב פמיניזם אשכנזי מול פמיניזם מזרחי. גם כאן אני מבקשת להבהיר שאני מתמקדת באתגר שהציב הפמיניזם המזרחי מפני שאני מכירה את הדינמיקה הזו מקרוב. אפשר היה לבדוק בצורה דומה את האופן שבו הפמיניסטיות הפלסטיניות, או הלסביות בישראל השתמשו בתובנות של הפמיניזם השחור או זה הפוסטקולוניאלי, אבל תרגיל כזה צריך להיעשות על ידי משהי המעורה יותר בשיחים פמיניסטיים אלה יותר ממני.

יש פה פיתוח של שתי טענות בלתי נפרדות המוצגות גם על ידי הפמיניסטיות השחורות בארה"ב וגם על ידי המזרחיות בישראל. הטענה הראשונה מתריעה על ההתעלמות של השיח הפמיניסטי המרכזי הלבן/אשכנזי מהאינטרסים והצרכים של נשים שחורות/מזרחיות עניות בחברה. הטענה השניה היא שהפמיניזם השחור, כמו הפמיניזם המזרחי בקונטקסט הישראלי, הוא פמיניזם רדיקלי המבקש לשנות סדרי חברה ובכך הוא שונה עקרונית מהתפיסות הרפורמיסטיות של הפמיניזם הלבן/האשכנזי שהפך להיות בעל נראות גדולה יותר בשיח הציבורי בשני האתרים, האמריקאי והישראלי. הטענה המשותפת לשני המקרים היא אם כן שהפמיניזם הלבן, הרפורמיסטי לא נלחם בסקסיזם ובפטריארכיה, הוא פשוט ביקש לאפשר ליותר נשים לבנות להיכנס למרחבים של כוח ועוצמה כלכלית שהיו התחום הבלעדי של גברים לבנים. הפמיניסטיות הרפורמיסטיות, טוענות השחורות והמזרחיות הרדיקליות לא ביקש לשנות את הסטטוס קוו החברתי אלא רק לאפשר ליותר נשים כניסה לתחומי תעסוקה ופעולה ציבורית שהיו חסומות בפניהן.

הקדמה קצרה המתארת את אופיו של השיח הפמיניסטי המזרחי המתעצב תבהיר את ההקבלה המבנית שאני מבקשת לערוך פה. השיח הפמיניסטי המזרחי החל לצבור תאוצה וניראות בתוך האקדמיה הישראלית רק בעשור האחרון.

החל מתחילת שנות השיבעים, עצבו הפמיניסטיות הישראליות (רובן אשכנזיות, כמה מהן יהודיות מהגרות מארצות הברית וקנדה) אג'נדה פמיניסטית רפורמיסטית שאותה הציגו גם בשיח הציבורי וגם בשיח האקדמי כמייצגת את כל הנשים הישראליות. למעשה התמקד שיח זה בצרכים ובאינטרסים של נשים יהודיות חילוניות והטרוסקסואליות בנות המעמד הבינוני ומיעט לדון בגורלן של נשים ישראליות שלא נכללו בקטגוריה שקופה זו (מזרחיות, פלסטיניות, לסביות, נשים עניות). כמו הנשים הלבנות שנגדן יוצאת בל הוקס, לא מצאו לנכון פמיניסטיות אשכנזיות אלה לאתגר מבנים חברתיים של חוסר שיוויון מעמדי, אתני, ולאומי בישראל (ראו Motzafi-Haller 2001). השיח הפמיניסטי המזרחי החדש היה הראשון שערער על מסגרת ההגות המצומצמת של הפמיניזם האשכנזי, המעמד בינוני הזה. ויקי שירן (2002) מסבירה זאת כך:

בחייה של פמיניסטית מזרחית מצטלבים דיכויים על רקע מעמדי, על רקע עדתי ולרוב גם על רקע מעמדי. לכן היא מוצאת את עצמה נאבקת בכמה חזיתות. מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול מדכאיה ועושקיה כבת המעמד הנמוך. בנוסף, פמיניסטית מזרחית ערה גם למיקומה כמדכאת מתוקף היותה חלק מן הרוב היהודי המדכא את המיעוט הערבי-פלסטיני, נשים וגברים כאחד. כל אלה דורשים ממנה יכולת להבין תמונת עולם מורכבת, להתבונן בביקורתיות אל תוך עצמה ומעשיה, לנוע בין קווי תפר של זהויות שונות ומתנגשות, ובעיקר, לברוא עולם חדש תוך קעקוע לא-אלים של העולם הישן המדכא.

 

הביקורת הפמיניסטית המזרחית גם אינה מקבלת את הבסיס הרפורמיסטי של הפמיניזם המוכר בציבור הישראלי, פמיניזם שהציב לעצמו מטרות כמו חקיקה שתאפשר כניסתן של נשים כטייסות וכחיילות קרביות בצה"ל, או מאבק על שכרן של מנהלות בדרגים הגבוהים (מה שידוע כ "שבירת תקרת הזכוכית"). חוסר השיוויון של נשים עניות בישראל לא ישתנה מפוליטיקה פמיניסטית כזו אלא אם יאותגרו המסגרות החברתיות המשכפלות פערים מעמדיים ודיכוי תרבותי בישראל, טוענות הפמיניסטיות המזרחיות.

 

עבודתה של בל הוקס ושל הפמיניסטיות השחורות אכן השפיעה על עיצובו של הפמיניזם המזרחי, אם כי ההתפתחות הישראלית הייתה פנימית וצמחה מתוך הקשרים מקומיים ובקצב שונה. כך למשל ב 1995 כשרק התחלתי לחשוב על מחקר בקרב נשים מזרחיות מתוך פרספקטיבות פמיניסטיות וביקשתי למפות את המחקר הקיים שעסק בנושא, מצאתי שקריאה בכתבים של פמיניסטיות שחורות כמו בל הוקס, אודרי לורד, ופטרישיה היל-קולינס, עזרה לי לעצב את השאלות שהצגתי לגבי הדינמיקה הישראלית של יחסי מיגדר וכוח. הוקס, כמו היל-קולינס עזרו לי להבין לא רק שהמחקר הישראלי שעסק שנשים מזרחיות היה שולי ומצומצם ושרוב תשומת הלב המחקרית הופנתה להתנסויות של נשים יהודיות אשכנזיות בנות המעמד הבינוני, אלא גם לאתגר את אופיו הפטרנליסטי של מחקר כזה שהציב את האישה המזרחית כ"אחרת" של האישה האשכנזיה שהוצגה כ"ישראלית". המזרחיות הישראליות הוצגו כעומדות מחוץ לחוויה המרכזית ה"ישראלית" והפכו לאובייקט שאותו יש לשנות, לפתח כדי שיהיה ראוי. המזרחיות הפכו לאובייקט של מחקר ולא לציבור עם דוברות ודוברים בעלי עוצמה המתריסים נגד הייצוג המעוות שלהן. כך למשל מצאתי שהמחקר המועט שאכן עסק בנשים מזרחיות בא לחזק את התפיסה של המזרחים והמזרחיות כציבור בעייתי שעובדות סוציאליות היו אמורות ל"טפל" בו. מבחן הלקמוס שהציבה הוקס שביקש לבדוק האם מחקר כזה מחזק מערכות של כוח או מבקש לערער עליהן ולתרום לפוליטיקה של שחרור השפיע על האופן שבו הערכתי את גוף העבודה המחקרית שאכן דן בנשיות מזרחית.

קריאה בטקסטים של פמיניסטיות שחורות ופמיניסטיות פוסטקולוניאליות עודדה אותי, ואת מעט החוקרות המזרחיות הביקורתיות האחרות בישראל ומחוצה לה (בנוסף לויקי שירן, דולי בן-חביב והנרייט דהן-כלב בארץ, צריך להזכיר את עבודתה פורצת הדרך של אלה שוחט, ישראלית מזרחית שחיה בניו-יורק)  לחשוף את הסדר היום הצר של הפמיניזם הישראלי ולהציע לו חלופות.

 

      נערות דיווה והפוטנציאל של כתיבה ביקורתית פמיניסטית בישראל

 

אולי בגלל הכנות הכמעט-אכזרית של כתיבתה של הוקס המסרבת להישאר ברובד של הצהרות תיאורטיות מופשטות, היא מצליחה להציב את הפוליטיקה היומיומית הפנימית בתוך התנועה והשיח הפמיניסטי במרכז הניתוח, ובכך להפוך את היחסים הפנימיים המורכבים האלה לנושא ניראה ובעל חשיבות המחייב דיון נוקב. יש כמה אלמנטים חשובים העולים לדיון מוך כתיבתה המאתגרת של הוקס. היחסים בין פמיניסטיות לבנות שכבר התברגו לתוך משרות באוניברסיטאות ויש להן כוח יחסי כלפי הפמיניסטיות השחורות אינו עניין של רכילות מכוערת אלא נושא עקרוני. פוליטיקה כזו המתמקדת בתהליך המייצר "דיוות שחורות" מאפשר להבין מנגנונים לא-רשמיים של השתקה ושל קואופטציה של האתגר של הפמיניזם הרדיקלי. דיון ער ונוקב כזה על אופיים של הפמיניזמים השונים בחברה ועל האפשרות של מאבק משותף שנעשה מתוך סולידריות בין קבוצות השונות זו מזו ברקע החברתי שלהן עוד לא פרץ מעבר למעגלים הסגורים של הקהילה הפמיניסטית הישראלית. הוקס מלמדת אותנו כמה זה חשוב לחקור ולנתח את הדינמיקה המורכבת הזו מפני שנסיונות להשתיק את המתחים ולהעלים אותם לא פותרים דבר וחוסמים אפיק חשוב של כתיבה וחשיבה תיאורטית.

הוקס גם מאתגרת את כולנו, בשיח הפמיניסטי הישראלי על כל גווניו לפרוץ אל מחוץ למעגלים הצרים האקדמיים והאליטיסטיים של פעולה פמיניסטית ולהכיל קהלים רחבים יותר, לפתח פמיניזם שיהיה רלוונטי , כדבריה "לכולם".

 


מנהלי האתר - ישראל אדנה יסמני, אדנה זואודו 


ישראלים ממוצא אתיופי| יהודי אתיופיה| ביתא ישראל| אתיופים| תרבות אתיופית| מוזיקה אתיופית| נשים אתיופיות| גברים אתיופים, היכרויות אתיופים| קומדיה אתיופית| היסטוריה אתיופית| זמרים אתיופים |
האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים