בניית אתרים
   דף הבית    מזמורי הכהנת    ☺ ניווט מהיר באתר ☺    מערכת האתר     אָבֵרָה מָנְגיסְטוֹ
עמנואל טאמרת
 
מבשר התחייה של יהדות אתיופיה
 
עמנואל טאמרת (הגרסה המקורית של שמו) נולד בשנת 1887 לערך, בכפר ג'נדה שבשפלת דמבאיה, שם ריכזו המיסיונרים הפרוטסטנטים את מאמציהם וייסדו תחנה מיסיונרית. הוא היה בנה של משפחה בית ישראל שהמירה דתה לנצרות. המיסיונרים הכירו מיד ביכולתו האינטלקטואלית של הנער ושלחו אותו למיסיון השוודי באסמרה. כאשר הגיעו אנשי פאיטלוביץ' בשנת 1904, הגיע לידיהם מידע כי המיסיון מאוכלס בביתא ישראל לשעבר . טאמרת כבר דיבר בשפת הטיגרינגה המקומית באופן שוטף, וכן שלט באיטלקית ובשפת אמו , האמהרית, ועד מהרה חבר לכוחותיהם. בשנת 1905 הצטרף טאמרת לפאיטלוביץ' בפאריס, למד את השפה הצרפתית באופן שוטף, ופריס הפכה עד מהרה לאחת מן הערים האהובות עליו . פאיטלוביץ' חש כי קיימת חשיפה חילונית רבה מדי באזור פרבר אוטופיל, שבו היה בית הספר ממוקם . צרפתית הייתה שפתם המודרנית של התלמידים הספרדיים שם. בשנה שלאחר מכן עבר טאמרת לקולג' הרבני באיטליה, ולאחר שנה נוספת עבר לפיקוחו של מר גולדשמידט בירושלים, שהיה אמור לפקח על התפתחות לימודיו בשנים הבאות. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה מצא טאמרת הזדמנות לממש את שאיפתו לקריירה חילונית
 
בשנת 1920 התמנה טאמרת למשרת מנהל בית הספר היהודי באדיס אבבה, וכמו גטייה מאסמרה, ניסה להקים בתי ספר בכפרים שבאזור גונדר. התחבורה הייתה עדיין קשה מאד והמפעל לא עלה יפה. טאמרת חש בחוסר סיפוק גובר והולך מעבודת ההוראה והאורתודוכסיות. פאיטלוביץ' מצא לחוסר המנוח הזה מוצא יעיל , בכך שנסע עמו לארה"ב לצורך מסע הרמת תרומות והרצאות. ואולם באותה שנה הציג פאיטלוביץ את טאמרת גם לעוצר באדיס אבבה (היילה סילאסי). עם חזרתו מארה"ב, מצא טאמרת כי העוצר גילה עניין גובר והולך בו, וביקש את עצתו בקשר עם מודרניזציה של המדינה, הפחתת כוחם של הלורדים הפיאודלים ויישום החברות בליגת האומות המאוחדות. רק אתיופים צעירים מעטים היו בעלי השכלה מודרנית וטאמרת ניצל את ההזדמנות ליטול חלק פעיל יותר בתפקידים פוליטיים כאזרח אתיופיה. פאיטלוביץ שלח אותו לאסמרה לפתור בעיות ארגוניות בבית הספר של גטייה. השליט היילה סילאסי, שכינה עצמו בשם זה לאחר הכתרתו בשנת 1930, השתמש בהזדמנות נסיעתו של טאמרת לפקח על פיתוח הבסיס האיטלקי לציוד צבאי, שמוסליני בנה באריתריאה. שם נחשב טאמרת על ידי השלטונות האיטלקיים כחבר קבוצה אתנית לא-אביסינטית, וקידמו את פתיחתם של "שבטים" מסוג זה על מנת להצדיק את הפלישה הממשמשת ובאה לאתיופיה כשחרור השבטים מן הדיכוי האמהרי . כוחותיו של מוסליני הגיעו לאדיס אבבה במאי 1936 , ומרגע שחדלו המלחמות המאורגנות, העביר טאמרת את תלמידיו לגונדר, שם יכלו לקבל מזון בקלות יותר מאשר בקרבת כפרי מולדתם. המצב היה כה קריטי עד שטאמרת החליט לנטוש את כפרי הבית ישראל העיקריים אמבה גאוליט ו-גוראבה, שם יצר פאיטלוביץ את קשריו הראשונים, ולהעביר את האוכלוסיה לאדמה מוגנת יותר, בגבעות שממזרח לגונדר. שם נחכרה אדמה לעיבוד וכן מגורים מן הכנסייה הקופטית מחזיקת האדמות. וכך נוסדו הכפרים אמבו-בר והכפר וווזבה שלידו, והפכו למרכזי הבית ישראל העיקריים. טאמרת הצליח לאסוף 200 רובים ותחמושת, על מנת שהבית ישראל לא ייאלצו עוד להסתמך על רזרבות בלבד לצורכי הגנתם העצמית. בשנת 1937 אילץ ציד האדם הפאשיסטי את טאמרת לברוח דרך סודן. הוא עשה דרכו לפאיטלוביץ בירושלים, אולם בשנת 1939 חבר לממשלת הקיסר הגולה בלונדון.
 
בשנת 1941 התלווה להיילה סילאסי על מנת לשחרר את אתיופיה ומונה על בנייתו מחדש של משרד החוץ באדיס אבבה. הקיסר הציע לו לקבל תואר פיאודלי כלשהו כתמורה על שירותיו הנאמנים, אולם טאמרת התנגד לכל צורה של פיאודליזם - בלבבו כבר היה מורד דמוקרטי .הוא הסכים לקבל את משרת הנספח התרבותי בשגרירות אתיופיה בפריס. במשרדו השקט נערכו קרבות דיפלומטיים לאיחוד אריתריאה עם אתיופיה, בעוד אירועי דמים באריתריאה מככבים בכותרות. בשנת 1952 החליט האו"ם לטובת האיחוד, שפתח את שערי הים האדום לאתיופיה החסומה מכל עבריה. לאחר ניצחון זה פרש טאמרת מן השירות הדיפלומטי ויצא לגמלאות. הוא סירב להתרפס בפני השליט שהפך שמרני יותר ויותר, ובלבו לעג לדו"חות המלכות המתנשאים. העיכוב ברפורמות לאדמה שהובטחה זה מכבר הרגיז אותו כל כך עד שהוא העדיף להתגורר באסמרה, בלא כתובת מוכרת. בשנת 1954, הסכים לתחנוני והתייצב בבית המלון בו התגוררתי לצורך ראיון ראשון. אדם נמוך, רזה ושרירי, בשער שיבה כסוף , גילה נטייה לסאטירה דרמטית. הוא ביטא עצמו בכנות, שהייתה נדירה למדי באתיופיה הרגילה בהעמדות פנים .
הוא החל לפקפק בכך שהקיסר אכן מרוצה מן ה"פדרציה" וחזה כי ארית ריאה תהפוך לעוד פרובינציה בלתי מפותחת. אם אכן יתרחש חזונו, כי אז יעבור להתגורר בישראל. ואמרת ראה את עתיד הבית ישראל קשור קשר בל יינתק עם תהליך המודרניזציה באתיופיה. רק חינוך מודרני של כלל האוכלוסייה יוכל לשחרר את הבית ישראל מהיותם קרבן להאשמות במחלות נפש כ"צבועים". הוא גם לא חשב כי יש לכפות עליהם את האורתודוקסיה הרבנית על מנת להכשירם כיהודים .

כאשר נשאל לדעתו על הגירת הבית ישראל לישראל, שעודדה על ידי פאיטלוביץ ויונה בוגאלה, הייתה תשובתו מהורהרת ורגשנית פחות מאשר בשאר הנושאים עליהם נשאל. הוא המליץ כי על הבית ישראל לקבל תחילה חינוך מודרני באתיופיה, קודם לכל הגירה, על מנת שלא יגיעו כבורים ויהוו מעמד נחות .בנוסף לכך חזה טאמרת (בדייקנות) בעיות נוספות לבית ישראל בפנים הארץ. הוא חזה כי כל שיפור מודרני בכפרים, ואפילו תחנה רפואית, יגרום לבעלי האדמות להעלות את דמי השכירות, שהיו גם כך גבוהים ביותר. רק רפורמה בחוקי האדמה ודמוקרטיה יוכלו לפתור את הבעיה. כאשר סיפח היילה סילאסי את אריתריאה שנים ספורות לאחר מכן, עבר טאמרת להתגורר בישראל, בעוד בן אחותו, טדסה יעקב, נותר באתיופיה לשרת בשירות האזרחי . על אף הביקורות שהטיח בקיסר, הרי שהניסיון להפיכה שהתרחש באדיס אבבה בדצמבר 1960 הסב לטאמרת עגמת נפש רבה, ואולי אף תרם להתקף הלב שלקה בו באותה העת. הוא נפטר בישראל, בשנת 1963 .

מנהלי האתר - ישראל אדנה יסמני, אדנה זואודו 


ישראלים ממוצא אתיופי| יהודי אתיופיה| ביתא ישראל| אתיופים| תרבות אתיופית| מוזיקה אתיופית| נשים אתיופיות| גברים אתיופים, היכרויות אתיופים| קומדיה אתיופית| היסטוריה אתיופית| זמרים אתיופים |
האתר נבנה במערכת 2all בניית אתרים